Prince Charming - ZIAM.

2

בממלכה הצפונית:

"הוד מהלתך, עליך להתעורר המלך מבקש את נוכחותך בארוחה" קולה של העוזרת נשמע.
"בבקשה בלי רשמיות" אמרתי זועם ומתישב על המיטה.
"סלח לי אך כך אני אמורה לקרוא לך" אלנה העוזרת אמרה בזמן שהיא מסדרת את הבלגן שעשיתי
"אלנה את כמו אמא בשבילי ואמא שלי קוראת לי בשמי בפרטי אז אנא אלנה" עוד על שלי.
"כפי רצונך, ליאם"
"תודה אלנה"
"קדימה עליך להתארגן במהירות אביך מבקש את נוכחותך!" זירזה אותי
"אלנה תוציאי לי בגדים רק ומשם אני אסתדר לבד" אמרתי והיא הנהנה ויצאה מחדר האמבט.
אם רק יכולתי לישון כל היום ולא לעשות כלום ולא להזיז אם שריר בגופי זה יהיה נחמד.
התארגנתי במהירות כי אבי שונא איחורים אבל אם הוא לא היה שונא איחורים היתי לוקח את כל הזמן שבעולם רק לא להגיע לארוחה הזו ואם אני אהיה רעב אני אבקש מאלנה שתביא לי משהו לאכול.
צעדתי במהירות לחדרי ולבשתי את מה שהלנה הוציא לי, וגם אם לא היתי צריך להתלבש בקפידות הייתי מסתובב עם מכנס רחב כמו של האיכרים ולא יותר.
אחרי שסיימתי להתארגן צעדתי אל מחוץ לחדר מתהלך במסדרון הענק של הקומה הרביעית הקומה שלי, הכל מלא בתמונות חפצים אבל זה מרגיש ריק הקומה הזו היא קומה נטושה יותר מהקומה החמישית חשבתי בעצבות יורד במדרגות.

"ליאם בני ציפינו לבואך" איימי אמרה ברשמיות
"בן, שב" אבי אמר והתישבתי במקומי מסתכל על כל המטעמים אך מבין שאין לי כלל חשק לאכול
"אתה כבר בן 20 ועדיין אינך מחפש אחר אישה שתיהיה עמיתך לחיים" המשיך
"כי זה לא חשוב לי" מילמלתי
"כמובן שזה חשוב ביני הטיפשון" איימי ציחקקה לעצמה.
"אמא אני לא צוחק..." אמרתי חסר הבעה על פניי.
"חשבנו על נשף, מה דעתך?" אבי שאל
"כאילו אכפת לך מה אני חושב אתה תעשה את זה בכל זאת" אמרתי בכעס, אף פעם לא באמת אכפת לו מימני הא עושה מה שטוב לו ורק לו.
"ליאם יקירי הפסק לברבר שטויות" איימי אמרה מחייכת חושבת אני מתלוצץ.
"אמא אין לי כוח תעשו מה שבא לכם אני גם ככה לא רעב, אז סלחו לי" אמרתי קם ממקומי שומע את קריאותיו של אבי אך מתעלם מהן.
נימאס לי מחיי המלוכה האלה, אני מרגיש חסר תועלת פה.
"צ'ארמינג יקירי מדוע עינייך כה עצובות?" אלנה התקדמה עלי במהירות
"סתם אלנה זה כלום אני רוצה להיות לבד" מילמלתי ניכנס הישר לחדרי סוגר את הדלת וקורס על המיטה.
עצמתי את עיניי חושב על החיים שלי אם לא היתי חיי בארמון, במה היתי עוסק אולי היה לי את החופש לבחור אם מי אני ארצה להעביר את שארית חיי עם.

"צ'ארמינג קום, החלטתה לעזור למשמר אז בו יש חודר לא מוכר לכפרים" הרגשתי שמנערים אותי.
"כמה זמן ישנתי?" שיפשפתי את עיניי והדמות מתבהרת כאל הארי ממשמר הגבול וגם ידידי
"תלוי מתי קמתה. עכשיו, הזרז אין בידינו את כל הזמן שבעולם" אומר יוצא מהחדר.
נרדמתי עם הבגדים שלבשתי הבוקר, נהדר זה יחסוך לי זמן.
לקחתי את הגלימה בעל מגבעת אשר ציבע היא כחול ירקרק ויצאתי לוקח את דרך הקיצור אל המקום בו נמצאים חיילי המשמר.

"מהו המקרה?" שאלתי כשהגעתי אל מתחם חיילי המשמר.
הרץ לואי ניכנס אל האסם ואומר:
"יש לנו חודר לשטח הממלכה האיכרי הודיעו לסורקים אל אדם זר אשר הורס את גידולם"
"אז בואו נלך לראות מה קורה" אמרתי להם והם החלו לקחת את סוסם ולצאת לדרך
 "צארמיניג סוסך מוכן והינה חרבך" אומר נער הסוסים מושיט לי את חרבי.
"תודה" אמרתי 

אני מחבר את החרב אל חגורתי ועולה על סוסה של סנואו (שלג) בשל צבעו הלבן כשלג ויוצא לדרך יחד עם לואי והארי.
הנחתי את המגבעת על ראשי והסנואו התחילה לדהור.
כשהגענו למקום היה שם אדם אחד אשר נראה ללא רוח חיים וכל האדמה סביבו הרוסה לגמרי.
"מדוע קראתם לנסיך לא היה צורך להטריח אותו!" הצ'יף של משמר הגבול אמר.
"צ'יף, זו לא הייתה טרחה כלל להפך אני שמח לעזור." אמרתי והוא הרכין אתראשו ועזב.
"זה מה שניקרא בלגן" אחד מחיילי המשמר אמר לחברו.
"מסכים, יקח הרבה זמן ועבודה לסדר את זה" חברו אמר מצחקק, זו רשעות איך ניתן להם לשרת במשמר הם צריכים לעזור
וזה מה שהם יעשו...
"אז אם תעזרו לאיכרים המסכנים זה יהיה בפחות זמן ופחות עבודה על מספר איכרים בודדים" אמרתי, הם סובבו את ראשם והבחינו בכך שאני נמצא שם והם ישר הרכנו אתראשם.
"אנו מצטערים הוא מהלתך לא הייתה כוונת פגיעה." אמר החייל.
"אני בטוח אבל תעשו זאת בכל זאת כי אתם חיילים ותפקידכם הוא לעזורלנתינים" אמרתי ומתקדם יחד עם סנואו לאדם.
"צארמינג, הוא חיי אך הוא לא ער" הארי אמר.
ירדתי מסנואו מתקדם אל הבחור ובוחן את פניו מנסה להבין איזה סוג של אדם הוא אך זההיה קשה ללא ראית עיניו אך היה ניתן להבחין שהיה נאה.
"תעירו אותו אז" אמרתי.
"אנו חושבים לכלוא אותו ואז לא נצתרך להתמודד עם התנגדות" אמר הצ'יף
"חיילי המשמר הם אינם כה עצלים העירו אותו, זה ציווי" אמרתי בקשיחות.
"מיד" אמר יורד מסוסו.
הוא מתקדם עליו ומרים את ידו-