ליאם:
הראש שלי עומד להתפוצץ תרתי משמע, פקחתי לאט את עיניי
הו אני נמצא בחדר שלי...
מעניין איך הגעתי לכאן
" הוא ער?"
"לא הוד מהלתך"
"הלנה בבקשה תגידי לי שהוא התעורר"
"זאין יקירי אני מצטערת"
"קדימה גם כן פלוץ מלכותי!" יכולתי להרגיש יד נעה על פני, העור העדין והנעים מעביר לי צמרמורת הזזתי אל ידי והנחתי אותה על היד שנעה על פניי
"ליאם" לחישה נשמעה
"אתה פשוט עם התרחק מבני, אתה לא תעז לקרוא לו בשמו הפרטי חולדת כפר"
"זי, אני שמח שאתה פה" לחשתי
"אלוהים, אתה פלוף מלכותי! דאגתי לך!" חיבק אותי
"אתה צריך ללמוד לשמור על הפה שלך, זי" החזרתי חיבוק חזק
"בני, אני שמח שאתה ער הרגת את המקולל והחזרת את הביטחון לממלכות גאה אני בך" אמר אבי יוצא מחדרי ברור שהוא יתעסק בזה שהרגתי את הדרקון ולא בזה שאני בסדר, זאין ואני נשארנו מחובקים.
"זאין זה לא שכאילו מתתי או משהו" צחקתי מתרומם משכיבה לישיבה
"אתה! זה לא מצחיק! הדאגת את כולם אנשים באו עם נרות מתפללים אימך היתה יושבת פה בוכה! ואתה!, אתה צוחק" אמר הכעס
מאז שהוא הגיעה הכל השתנה יכולתי להרגיש איך הנשמה שלי חוזרת אלי לאט הרגשתי שמח אחרי הרבה זמן, יש בו משהו ששבה את ליבי יש בו משהו פראי ואפילו חייתי שמצא חן בעיניי
"מצטער זי" אמרתי מחייך
"אתה והחיוך הזה, אני הולך!" אמר מתרומם אך במהירות תפסתי בידו
"אל, תישאר?" והוא חייך רק חייך, אל תחייך אלי ככה! הרגשתי את הלב שלי מגביר את פעימותיו, מה זה? אני השתגעתי או משהו? אבל זה הרגיש טוב, שלם...
"טוב אם זה רצונך אדוני" אמר משחרר את ידו והתרחק מימני ופתאום עבר בי מין צמרמורת קרה ולא נעימה
"צארמינג, הרבה זמן עבר לא ככה?" קול של אישה נשמע וזו היתה העלמה מורגנה
"עלמתי, זמן רב אכן עבר לו" חייכתי.
"משרת אינך מתבייש לא לקוד!" אמרה, מעצבנת היא מהאצילות המפונקות והמנופחות האלה אבל היא גם בעלת לב תמים וטוב
"זאין" הסתכלתי עליו מחייך
"עלמתי" קד
"יותר טוב, הסתלק!" אמרה
"הוא המשרת שלי ואני אצווה עליו מה לעשות לא את" אמרתי
"כן צארמינג" קדה מאט
"זאין" אמרתי נוגע בכתפו
"כן, אדוני" אמר יוצא מהחדר.
"צארמינג, אני די בטוחה שאתה זוכר את הנשף שלך נכון?" שאלה מורגנה, שיט שחכתי
"מ- מה ברו-ברור!" אמרתי
"אתה לא זוכר, זה עוד יומיים..."
"למה אבא שלי לא הזכיר לי" אמרתי מיואש מתיישב על המיטה
"הו, הוא ציפה שתזכור את היום שבו תמצא לעצמך מישהי לחלוק אייתה את שארית חייך האומללים" אמרה מחייכת
מורגנה היא כמו אחותי הקטנה היא חייה בארמון אבל היא לא יוצאת הרבה מחדרה מאז שהיא היתה קטנה היא תמיד העדיפה את החברה של המשרתת שלה ושל אמא שלי ולפעמים כשהייתי בא הינו משחקים אבל לא לזמן ממושך.
"עלמתי, אולי תשכנעי את אבי לא לעשות זאת"
"אביך צודק אתה צריך להתבגר ולמצוא מישהי" אמרה מצחקקת
"אוף" אמרתי נופל אחורה
"לא ניראה לי שאתה באמת הבן של המלך..."
"עלמה יקרה הפסיקי ללעוג לי" אמרתי ברצינות "רק התעוררתי, אני נפגעתי את ואבי חושבים על הנשף"
"כך אביך פגש את אימך"
"כן כן אני יודע" שילבתי את ידי בכעס
"אתה מתנהג כמו ילד קטן צארמינג אולי בגלל זה אביך רוצה לארגן לך את הנשף"
"מורגנה נוכחותך מרגיזה אותי"
"להתראות ליאם, כוונותיי היו טהורות מהתחלתן" אמרה יוצאת מחדרי.
"מודע לכך" אמרתי
עוד יומיים הנשף עוד יומיים ואני די בטוח שזה אומר שהייתי רדום במשך שבוע, לעזאזל עם זה
החלטתי לצאת לראות את ההכנות של הנשף והצבע הבולט היה כהרגלו סגול זהב והסמל של הממלכה דרקון כמו שבשרשרת שלי והקעקוע שיעשו לי כשיכתירו אותי כמלך.
"ליאם בני! אני שמחה שאתה בסדר" איימי רצה עלי ומחבקת אותי בחוזקה "בני המלוכה והאצילים הוזמנו לנשף וזו תהייה חגיגה גם התעוררותך" הוסיפה בחיוך קטן והלכה, ברור שהיא תלך כי אז הייתי מתחיל להתווכח- צעד חכם אמא, צעד חכם
המשכתי להסתובב ונתקלתי בנסיכות שאם אני אגיד שאינן יפות אז אני אשקר.
מאז שהיתי קטן תמיד הרגשתי שונה הצורה שבה הסתכלתי על כל דבר הייתה שונה מכולם שונה ממה שלימדו אותי הרגשתי מחוץ כמו זאיין כשבא הנה אבל הוא הצליח להשתלב אבל אני, אני אף פעם לא הצלחתי וזה לא שלא ניסיתי פשוט נכשלתי והפסקתי לנסות אולי בגלל הייאוש או בגלל הפחד להיכשל פעם נוספת אני כבר לא יודע פשוט פסקתי.
אבי תמיד רצה שאהיה בעל כבוד שאעמוד על המילה שלי נאמן ואחראי, אמא שלי רצתה שאהיה קשוב אוהב ואכפתי וסבלני. אני תמיד מנשה לרצות את שניהם ולא רק אותם האבירים ובני העם כי אני אהיה השליט הבא כולם וכולם מצפים מימני להיות כמו הורי.
הציפיות האלה מאז שהייתי קטן הכבידו ולקחו ילדות וממשיכות להכביד ולוקחות כל טיפת שמחת חיים.
"אתה נראה עצוב, למה? ליאם" נעמד מולי זאין חייך
"למה אתה מחייך?" שאלתי
"אני שאלתי קודם!" אמר מאוות את פניו
"אתה ילדותי" אמרתי
"ואתה עצוב"
"למה אתה מציב עובדות לא אמיתיות"
"הן אמיתיות כמוני" אמר לוקח את ידי ומניח אותה על חזהו, יכולתי להרגיש את פעימות ליבו הם היו בקצב זהה כמו שלי
מהירות
"למה הם כל כך מהירות?" שאלתי מחייך
"כי ברחתי מפרמין אני עייף מידיי לעזור לו ואני סתם רוצה להיות איתך"
"הוו" לחשתי, אני לא אשקר זה כאב שליבו אינו פועם במהירות מאותה סיבה שלי
"נסתובב?" שאל בחיוך
"כן, הרבה זמן לא הייתי בגינה המלכותית" אמרתי מסווה את האכזבה בחיוך
"הווה נלך?" שאל בחיוך ענקי
"תפסיק את החיוך הזה" אמרתי מרכין את ראשי
"הייתי אומר לך לא להרכין את בראש שלא יפול לך הכתר אבל אין לך כתר על הראש" אמר צוחק
"מצחיק" אמרתי מגלגל את עיניי והתחלנו ללכת לגינה המלכותית
"יפהפה" אמר בחיוך
"אתה יודע מה יותר יפה?" שאלתי
"מה?" שאל ולחייו היו סמקות
"א-אני" אמרתי צוחק, אלוהי עוד שניה אמרתי הוא יפה תשלוט בעצמך ליאם!
"ואוו" לחש
"נעלבת?" שאלתי
"אני? בחיים לא!" אמר מגחח
"אתה יודע עוד יומיים הנשף" אמרתי
"זה ברור כמו השמש"
"אתה מלא בתיאורים היום" אמרתי
"מה שתגיד... אבל חילפה הסגת לי ולפרמין?" שאל
"שחכתי" מילמלתי
"אז הזכרתי לך" אמר מחייך
"אתה ממש שמח היום"
"יום יפה הציפורים מציצות השמש מחממת את האוויר הקריר ואני ישנתי נ-ה-ד-ר"
חייכתי הוא שמח וזה גורם לי פשוט לחייך בלי סיבה, החיוך שלו מדבק
"בוא נשב פה" אמרתי והתישבנו על הדשא ודיברנו ללא הפסקה הנושאים לינגמרו
"כדי שנלך לישון" אמרתי מתרומם
"כן, להתראות ליאם היה כיף לדבר איתך" אמר ורץ לאורווה
"להתראות" אמרתי אבל הוא לא ישמע הוא כבר הלך
להגיב ולהצביע
אוהבת
YOU ARE READING
Prince Charming - ZIAM.
Fanfictionואז הוא ניכנס לחיי ופשוט שינה הכל בשניה. ***גמור*** 2004storis ~קרדיט לרעיון דירוג הכי גבוהה 15# בפנטזיה 2# בזיאם 2# בספרות חובבים
