ליאם:
מספר שבועות עברו מאז עזיבתו של זאין, וככל שהימים עוברים כך היום החתונה של ושל מריה מתקרב.
התופר המלכותי מודד ובודק, מריה מבקשת שמלה בומבסטית היא גם לא מאפשרת לתופרת להביע דעה.
המעצבים המלכותיים באו כל יום עם פרחים שונים ממלכות רחוקות ומטעמים חדשים.
המרחב האישי שלי נעלם אין לי יותר חדר לבד, מריה נכנסה לחדרי גם, ואני צריך לאפשר לה לישון במיטתי, אני לא אוהב שישנים איתי, אבל עם זאין לא הייתה לי אף פעם בעיה.
כל ערב אני הולך לאגם ההוא, השער של זאין לביתו, מסתכל על השתקפותי לא מרוצה ממנה יותר לא אוהב אותה, ההרגשה החלולה הריקה כה סופנית כה כאובה גדלה ומתעצמת מיום ליום שעובר.
אני איכזבתי את אבי את אימי, את אמה ופרמין, לואי והארי, אני כבר לא אותו נסיך חזק לא אותו אחד מהרגע שזאין חדר לחיי.
אני מתגעגע להרגשה שהייתה לי בסביבה של זאין.
חבריו של זאין נייל ופרמין לא זוכרים שתקשרתי איתם כי ברגע שזאין חצה כל מי שידע על העולם הזה שכח ממנו.
אני עכשיו באגם שוחה מנסה להירגע ללא הצלחה, מנסה להפסיק לחשוב אך כושל.
הוצאתי את ראשי מהמים הסתכלתי על השתקפותי ולידה מופיע השתקפותו של זאין כה יפה, כה חזקה, כה מנחמת.
שלווה הציפה את גופי, גרמה למוחי להפסיק לחשוב להפסיק להתעסק בחיפושים אחרי הזברה בשדה סוסים.
אני אוהב את המקום הזה, אין שום דבר שמפריע לי להסתכל על השמים שום דבר מפריע לי לבהות בירח ולספור את הכוכבים, לחבר אותם וליצור ציורים דמיוניים בראשי, אך כל ציור כל כוכב מזכיר את זאין.
אני לא יודע מה קרה לי אני איבדתי את עצמי כל לילה מתגלגל ומתעורר לא מספיק לחשוב עד כאב לא יודע מה לעשות עם עצמי לא יודע איך לגרום לכולם להתגאות בי מחדש.
אבל הלילה ההשקפות של זאין לציידי ההשתקפות הדמיונית נתקה את מוחי כיבתה אותו.
השמיים היו שחורים ורק הירח והכוכבים האירו באפלת הלילה.
הארמון כבר לא בית, חדרי הוא כבר לא המקום שלי שום דבר כבר לא נראה כמו שהיה אפילו הכוכבים נראים שונים והירח נראה עייף כמו נשמתי אבל הוא יזרח כל לילה מחדש כמו גופי.
אולי שום דבר לא השתנה והדבר היחידי שהשתנה זה אני.
תמיד אני.
לא לקחתי את סנואו הלילה או כל לילה אחר העדפתי ללכת, זה יעיף אותי יותר ואוכל לגרום לכולם לחשוב שאני באמת ישן עם בחירת ליבי.
השביל המפותל הזכיר לי את חיי, הם כל כך משונים משתנים ולא יציבים האבא שלא היה שם כל הזמן האמא שניסת להפוך אותי לנסיך המושלם הקרקע לי כבר לא יציבה, והיא ממשיכה להתמוטט מתחת לרגלי.
הממלכה הותקפה כל יום, באור יום, כל התקפה לקח חיים של אימהות ילדים אחים שתנקעו בקו האש.
זה נורא כמות הגופות עולה ועולה בכל יום, כמות הפצועים חוגגת, כמות האנשים שעוזבים את הממלכה עצומה אבל אף אחד לא הצליח לברוח בזמן ממתקפה חדשה.
מספר המשמר מצטמצם בצורה איומה, מנסים להגן על הנתינים אך צבא האויב כה חזק ולא מאפשר למשמר להחלים.
זה נורא הכאוס החושך במהלך היום כך גם השמש לא מספיק בוהקת בשביל להאיר את החשיכה שנפלה על ממלכתי.
הממלכה של הנסיך פיליפ שלחה לוחמים הממלכה של הנסיך אריאל גם היא שלחה לוחמים אך כמה לוחמים צריכים למות? עוד כמה משפחות צריכים לאבד את ילדיהם על מנת להגן ממלכה שלא שלהם, כשהם הושבעו להגן על ממלכתם? כאב? הבכי? הצעקות? עוד כמה?
אולי זה הסוף של ממלכה שלי, הסוף של המקום בו חייתי כל חיי?
YOU ARE READING
Prince Charming - ZIAM.
Fanfictionואז הוא ניכנס לחיי ופשוט שינה הכל בשניה. ***גמור*** 2004storis ~קרדיט לרעיון דירוג הכי גבוהה 15# בפנטזיה 2# בזיאם 2# בספרות חובבים
