זאין:
"אני אוהב אותך אהובי" לחש ליאם ועצם את עיניו
"לא לא לא!" צעקתי, החולצה שלי החלה להיספג בדמו של ליאם.
"זאין אנחנו צריכים לקחת אותו למרפאה שלי" קולו של המרפא אמר
"לא! תתרחקו ממנו! אל תיגעו בו!" הדמעות לא הפסיקו לזלוג הכאב לא פסק
"זאין תן לו לטפל בו!" צעק פרמין
"ליאמו בבקשה אל תעזוב אותי" לחשתי
"תן לו לטפל בבן שלי!" גופי רעד מפחד עיניי חשכו מאימה והרגשתי את גופו נחטף מבין ידיי, אלה היו הארי ולואי מחזיקים את גופו ורצים אחרי המרפא למרפאה
"זאין אתה איתי?" פרמין העיר אותי
"כן" מלמלתי
"אתה עדיין חושב על זה?" שאל בעדינות
"ברור שאני חושב על זה! האדם שאני אוהב האדם אני מעריץ ומעריך כמעט מת! בין ידיי!" צעקתי
"זאין הרגע, אני מבין שאתה שבור אך אין צורך בכך שתצעק" אמר ברוגע.
"פרמין אני לא יודע מה לעשות אם עצמי עכשיו" אמרתי אבוד מסתכל על הפרח המחורבן שבשבילו ליאם סיכן את חייו.
"הכל יהיה בסדר" הניח את ידו על כתפי
"אני לא ודע מה לעשות עם עצמי" הוא לא אמר דבר, גם הוא לא יודע מה לעשות אף אחד לא יודע מה לעשות
"אני אלך לראות מה מצבה של אימו" אמרתי והתחלתי ללכת לחדרה לא מחכה לתגובתו של פרמין
נעמדתי מול דלת חדרה לוקח נשימה עמוקה ומתקתק
"יבואו" קול חלש נשמע, אני מפחד ממה שאני הולך לראות עכשיו
פתחתי את הדלת ופרנצסקה אימו של ליאם יושבת על המיטה באותו הבגד מאותו ערב
"פרנק, אתה צריכה לנוח" אמרתי מתיישב לידה
"איך זה קרה לי?" לחשה
"אני מצטער" מלמלתי בכאב, זה באשמתי! אני הגעתי לכאן גרמתי לו להתאהב בי ואז הדרך המחורבנת הזו והפרח הוא עשה את כל זה בשבילי!
"אני זוכרת כשהוא היה בן חמש הוא תמיד היה לוקח את הלנה ומבקש ממנה להכין לו כתר מפרחים, וכל פעם שהיא הייתה אומרת לו שיש לו כתר אמתי הוא אמר שהוא לא אוהב את הכתר והיה חובש רק את הכתר מהפרחים, כמה שזה הכעיס את אביו" צחקקה אך הכאב היה ניכר הקולה
"אז מאז שהוא היה קטן הוא היה כזה מקסים" שאלתי בעדינות
"כן, הנסיך מקסים זה הכינוי שלו" חייכה אלי בזמן שדמעות זולגות מעייניה
"אתם מדברים עליו כאילו הוא מת" קולו של אלכנדרו אביו של ליאם נשמע (אני יודעת שאלו לא השמות אבל זרומו...-ה.כ)
"אתה ראית אותו?!" פרנק צעקה
"פרנצסקה! אל תרימי את קולך, זה לא יעה למלכה" אמר באדישות
"הוא הבן שלך! שלנו! ואתה כה אדיש למצב!" סובבה את גבה אליו והסתכלה עלי כשהדמעות לא פוסקות מלזלוג מעייניה
"הוא בחר את זה" נשען על השולחן "וזו אשמתו של הבחור שאת מאשרת לו לנחם אותך כעט" הוסיף
"איך אתה מאז! כל השבוע הזה הוא היחיד שהיה לו באמת אכפת! אתה אפילו לא נכנסת לחדר זה! הוא גם אוהב אותו כמו שאנחנו אוהבים את ליאם שלנו, ליאם אוהב אותו וזה למה הוא יצא למסע הזה אנחנו אפילו לא הינו שם בשביל לתמוך בו! זאין היה שם כשאנחנו לא הינו כשאנחנו הינו אמורים, אז אל תפיל את האשמה עליו" המשיכה לצעוק
"אתה לא רואה מה הוא גורם לכולם? את מרימה את קולך על המלך שלך הוא גרם לנסיך יורש העצר 'להתאהב' בו, הוא שיבש הכול" אמר מסתכל עלי בשנאה
"אתה אפילו לא מתייחס אלי כאשתך ולליאם הוא כלום בשבילך חוץ היורש עצר?!" אמרה בכאב מניחה את ראשה כל כתפי כשחזה להתיישב לצידי
"פרנצסקה, הוא בטיפול בידיים של הטובים ביותר" לחש
"איזה מין הורים הינו? לא נתנו לו את האהבה והיחס שהגיע לו ואז מגיע האדם שמחליף את המקום שלנו ואתה מחרים את ליאם הקטן שלי, אני לא מאשימה אותך זאין אני מאשימה את עצמי, אלכסנדרו יקירי זו אשמתנו אם הוא לא ילחם על חיו ואם הוא כן אז זה לא יהיה בשבילנו ואתה יודע את זה" אמרה
"זה יהיה תמיד בשבילו" לחש "אתה יכול ללכת לראות אותו, תגרום לו להילחם תעזור לו" הסתכל עלי ובפעם הראשונה בעיניים ללא כל עיוות פנים או זלזול בעיניו, הנהנתי ויצאתי בריצה מחדר רץ למרפאה נתנגש בכמה עוזרות ואצילים אך ממשיך באותו מהירות מטושטש אל המרפאה
"המלך נתן לי אישור!" צעקתי שהשומרים אחזו בי ומשכו אותי לאחור "הוא אישר לי, הוא אישר לי, הוא אישר לי"
"תנו לו להיכנס!" צעקה נשמע מהחדר, זה לא ליאם...
"שמעתם אותו זוזו!" אמרתי בקול, כשהם שיחררו אותי נכנסתי לחדר וכל איבריי החלו לזעוק מכאב, הוא היה שם כל חיוור שערו כבר לא הבריק בחינניות הוא כבר לא נראה עוצמתי הוא נראה כה מצומק.
"ליאמו, אני פה בבקשה תלחם, בשבילי" לחשתי אוחז בידו הקרה
"עשינו כל דבר אפשרי צמחים קסם לספק דם מחדש, הוא לא רק דימם הוא הורעל ואנו לא יודעים ממה, אבל הוא חיי בקושי" לחש המרפא והוא וחבריו המרפאים האחרים יצאו מהחדר
"תחזיק מעמד שם, הכול יהיה בסדר" לחשתי לאוזנו מלטף את פניו
פקחתי את עיניי הרגשתי דשא לח על גבי וידיים משחקות בשערי ומלטפות את פניי, ליאם
"בוקר" חייך אלי
"אתה בסדר?" שאלתי מופתע מתרחק ממנו
"אתה איתי איך אני לא אהיה" לחש
"אתה חיי?" לחשתי נוגע בכתפו
"זי אתה נראה כאילו ראית רוח, אתה בסדר?" צחקק
"אני צריך לשאול אותך את זה" מלמלתי.
"אז תשאל" חייך
"התגעגעתי עליך" חיבקתי אותו מפחד להבין שאולי זה חלום.
"זי, אתה רואה אותי כל יום מהבוקר עד ליל" צחקק
"חשבתי שאבדתי אותך" לחשתי.
"זי אנחנו צריכים" לחש מרחיק אותי
"על מה?"
"יש לך את הפרח, דמעות יש אצלי בחדר במגירה אל תשאל איך הסגתי אותם, אתה צריך ללכת"
"מה?"
"זי זה חלום, הגוף שלך חלש את לא יכול להישאר כאן אני לא יכול לחשוב על האפשרות שאתה תסבול ותחוש כל כאב, אתה תשכח הכול וזה לטובתך" אמר מלטף את חיי
"אז אתה עדין חצי רגל בקבר?" שאלתי מתמסר במגעו
"אתה יכול שים את זה ככה" צחק נושק לשפתיי
"אם זה חלום למה זה מרגיש כל כך אמתי" מלמלתי לשפתיו
"זי, אתה תתעורר עוד מאט אז תהנה בשקט" המהמתי "הדמעות הפרח האגם זאין אל תחכה לי"
"אתה יודע שאני לא עושה את מה שאומרים לי" לחשתי והוא צחק התגעגעתי לצחוק הזה
"זאין עלינו להמשיך לטפל בו" הקול של הגמד או שדון הזה שונא אותו!
"טוב טוב, אבל ליאם אני לא הולך לשום מקום ואתה יודע שזה מה שיקרה" אמרתי נושק לשפתיו יודע שהם מסתכלים אבל לא אכפת לי
צעדתי לחדרו מאושר טיפה יותר כי עכשיו הוא יודע שאני לא אקשיב לו והוא לא רוצה שאני אסבול, הוא חייב להתעורר בשבילי.
אני חושב שאני מחמיא לעצמי יותר מידי, נעא לא נורא
"אתה נראה יותר טוב" אמרה אמה כשפגשתי אותה בדרך
"אני מרגיש שליאם יתעורר בקרוב" חייכתי
"אני שמחה שאתה מרגיש ככה אבל אל תפתח תקוות לשווא"
"אני לא מפתח שום דבר, אני יוגע שזה יקרה וזו לא תקווה" חייכתי והמשכתי ללכת לחדרו
נכנסתי לחדרו הרמתי מספר ספרי שנפלו והחזרתי אותם למדף.
הדלקתי את האח שלא דלקה זמן רב ונכנסתי למיטתו מרגיש בחסרונו אך בטוח שהוא יתעורר
אני יודע שזה יקרה.
נזכרתי במה שאמר לי על המגרה הסתובבתי מהר פותח את המגרה וסוג של מבחנות קטנות ועל אחת כתוב שמי ועל השנייה את שמו של ליאם.
קמתי בחזרה לוקח את הפרח מניח אותו ליד המבחנות האלו מחייך.
אני יודע שאנחנו נמצא דרך אחד לשני לא משנה מה
כנגד כל הסיכויים אנחנו נסיים את הסיפור הזה ביחד
פרק די קצר
מבקשת את סליחתכם!
לא לשכוח להגיב ולהצביע
YOU ARE READING
Prince Charming - ZIAM.
Fanfictionואז הוא ניכנס לחיי ופשוט שינה הכל בשניה. ***גמור*** 2004storis ~קרדיט לרעיון דירוג הכי גבוהה 15# בפנטזיה 2# בזיאם 2# בספרות חובבים
