ליאם:
זהו זה, היום זה היום, אני לא ידוע איך היום הזה הגיע כל כך מהר הוא הרגיש רחוק ועכשיו הוא מרגיש יותר מידי קרוב, השמש לא זרחה, לא יכולתי להירדם פחדתי שאתעורר וזאין לא יהיה פה.
אני לא רוצה הוא ילך אבל אני לא רוצה לאבד אותו בין ידי.
זה אבוד אבל הכול לטובה הוא לא יזכור שום דבר ואני אמשיך להילחם על כס המלכות שלי, השבילים שלנו נחשפים בין עלי השלכת, החלקים חוזרים למקומם, אני אתנחם בעודה שהוא לא יזכור אותי זה יהיה פשוט בשבילו זה חייב להיות.
העולם שואף להיות יציב ליתר דיוק העולמות ופה יש טיפה משם וזו טעות מבחינה גלובלית והנזק יהיה עצום.
היום זה היום הוא יראה אותי בפעם האחרונה לא יותר אני לא רוצה לסב לו עוד סבל היום אני אטעם ממנו בפעם האחרונה היום זה היום האחרון.
זה הסוף
"ליאם על מה אתה חושב?"
"למה אתה חושב שאני חושב?" התחכמתי
"הדופק שלך מהיר, אני מניח" מלמל לחזי
"סתם" לחשתי
"אתה בסדר?" שאל מסתכל עלי, פניו כאלו יפות סימטריות כאילו נמדדה בה כל דבר עיניו הנאות נראות כלהבות בבוקר שיערו השחור מבולגן מה שהחמיא ללהבות עיניו ורק העצימו את קיסמו.
"אתה באמת שואל את זה היום?" צחקתי.
"הו" לחש
"אני צריך לשאול את זה" ליטפתי את פניו
"בסדר אני חושב" חייך
"אתה מוכן?"
"לא, בהחלט לא" קירב את עצמו אלי יותר, לא היה דבר בפי הכאב הדביק את שני שפתיי ועדיף שכך כי אם אגיד משהו זה לא יהיה משהו חכם
"תחזור לישון, אני פה" אמרתי לאחר מספר דקות משחק בשערו
"תודה ליאם"
הכאב הורגש מחדש מכה מחדש שורף את עצמותיי, אני אהבתי ואהבתי ועכשיו אני עומד לאבד אותו וזה כואב כמו גיהינום, אני לא יודע איך להגדיר את האהבה שלי כלפיו, אף פעם לא רגשתי כמו שאני מרגיש אתו אני מרגיש בעננים, יותר גבוהה מאלוהים או מכל מלאך שחיי שם בין העננים ומסתכל מטה מסתכל עלינו בחיוך או בכעס אך זה לא משנה שום דבר לא שינה לי רק הוא והוא.
הטבעות זהרו חלל החדר חשוך ואני רוצה שיישאר כך, השמש תסמן שזמני מוגבל ואינני רוצה זאת.
"לא! לא! תתרחקו ממנו! לא!"
"זאין, זאין" ניערתי אותו אך הוא המשיך לצעוק לנוע להזיע
"ליאם!"
"אני פה אני פה אהובי אני פה" חבקתי אותי חזק מלטף את שיערו
"ליאמו בבקשה אל תעזוב אותי" חולצתי החלה להירטב מדמעותיו
"זאין אני פה תתעורר"
"ליאמו?"
"כן, כן זה היה רק חלום אהוב רק חלום" נשקתי למצחו מקרב אותו יותר
"אל תעזוב אותי" לחש לפני שעצם את עינו, לא! אל תעשה לי את זה, לא היום, דווקא היום הסיוטים האלה חזרו
"אני לא יכול להבטיח משהו כזה היום" מלמלתי בכאב מחסה את גופו בחזרה וחוזר לשבת על הכיסא ולבהות באוכל.
"בני יקירי?"
"אמא" לחשתי
"מה שלומך? לא ראיתי אותך זמן די רב" ליטפה את ראשי
"כן אני טוב" שיקרתי, אני רחוק מלהיות טוב, כל כך רחוק טוב אבל זהו לא אמור להטריח אותה זהו כאב שלי סבל שלי.
"נהדר יקירי, דיברת עם מריה?" שאלה מתיישבת מולי
"מדוע?" איך היא קשורה לכל דבר?
"הבחורה הנחמדה עזרה רבות" אמרה, בלעך
"נהדר" מלמלתי
"אתה בטוח שאתה טוב?" שאלה
"אמא תפסיקי לשאול שאלות מטופשות" אמרתי בכעס
"אוכל לשאול אתה שלומו של זאין?"
"כמובן, הוא יהיה בסדר, בסופו של יום" אמרתי בקצרה וזו אמת הוא יגיע לביתו הוא ירגיש טוב יותר
"מקסים תזכור לבוא לאחר עליית הכוכבים לחדר הישיבות" אמרה ויצאה מחדרי
"למה אתה צריך ללכת לשם?" קולו החלש של זאין נשמע, הלכתי למיטתי ושכבתי על גבי
"לשכנע את אבי ואת המועצה להחזיר לי את הכתר" הסתכלתי על המדף בו היה מנוח הכתר הכסוף והמגרד שלי שכעט הוא איננו
"אתה תעשה את זה כמו גדול" אמר בחיוך
"אני יודע" לחשתי מסתכל לעיניו
"אני ממש גאה בך ליאמו! מחזיר את מה ששייך לך! מכריז שוב על מעמדך, זה הנסיך שלי על הסוס הלבן" התיישב עלי בחיוך גדול
"זו סוסה לבנה ותודה" חייכתי
"כן כן, על מילה את תופס אותי" גלגל את עיניו
"תכנית אלו שני מילים " חייכתי
"בלה בלה בלה" התכופף ונשק לשפתיי
YOU ARE READING
Prince Charming - ZIAM.
Fanfictionואז הוא ניכנס לחיי ופשוט שינה הכל בשניה. ***גמור*** 2004storis ~קרדיט לרעיון דירוג הכי גבוהה 15# בפנטזיה 2# בזיאם 2# בספרות חובבים
