השותפים

-פרק 14:רגשות מורכבים-

עברו שבועים וחצי מאז המקרה ההוא.ובכל יום אני חושבת על המקרה. הכאב לא נעלם הוא נוכח וגם בועט.מזכיר לי עד כמה
בתוכי יש תחושה של ליכלוך וזוהמה, עד כמה הגוף שלי והנפש עברו טראומה .

אני נכנסת למקלחת בבית של אמא,ומסתכלת במראה:

סיוט מספר שמונה עשרה

הקול בראשי מלמל והלב דופק בחוזקה מאז המקרה סיוטים הולכים ובאים.והפעולה שאני הכי רוצה זה לישון אבל גם מול זה יש פחדים, אני לא רוצה לראות את הפנים שלו בכל לילה
אני לא רוצה להרגיש חלשה,אני מנסה איכשהו לקרצף את תחושת המגע שלו על הגוף שלי, את הריח שלו שמעורר בי
בחילה.

בלילה כשאני שוב מתהפכת, ידי אוחזת את הפאלפון אני
פותחת אותו ונכנסת לאנשי קשר. חושבת לצלצל לעומר ומבינה שאין לי כל כך מה לומר או אך לומר והשעה
היא שלוש בלילה .

את השבועים האחרונים העברתי בבית אמא,חשבתי שעצם העובדה שאני אהיה בבית בו גדלתי יעזור לי או ישפר את ההרגשה שלי.

זה לא מה שקורה,בכל לילה אני מתעוררת מבינה שמדובר בחלום ונשארת ערה עד שעות הבוקר לפעמים אני מצליחה להירדם לשעתים שלוש לפעמים הסיוט חוזר ולפעמים לא,אין לי אומץ לספר לאמא שלי מה קרה...אני יודעת שזה יכאב לה .

יכאב מדי ...אז אני שותקת בעוד שבכל יום היא שואלת אותי אם הכל בסדר אני משקרת ואומרת שכן שפשוט המעבר מבית לדירה עם שותף קצת מורכבים עבורי,שנפרדתי מהחבר שלי .. ופרידות זה אף פעם לא משהו כיפי.

ולמסעדה כמובן שלא חזרתי רק המחשבה ;לראות את לירון עושה לי צמרמורת אז כרגע בנוסף להכל.. .

אין לי גם עבודה.

״מכוערת?״ קולה של רוני בוקע מהפלאפון

״כ..ן״ אני מלמלת ויוצאת ממחשבותי

״את מקשיבה לי?״ היא שואלת

״... בערך ״השבתי ונשכבתי על מיטת הנוערים שלי

״לירון הזה ״ אני שומעת אותה מלמלת . אחרי התקרית רוני בקרה אותי בהפתעה אחרי שניה הבינה שמשהו עובר עלי
היא חשבה שעומר עשה לי משהו, אחרת למה שאלך מהדירה שלנו?

אימה על עומר שהיא תוציא לו את העין אם הוא פגע בי ... בסופו של דבר ספרתי לה מה קרה עם לירון.

הדמעות שלנו נשרו יחד,רוני היתה לצידה ואיכשהו אחרי שהורדתי אותה מללכת למשטרה,היא טענה ששתינו רווקות
ואנחנו צריכות לקרוע את העיר.

ובקשר לדן?

נסיונותו לא צלחו למרות כל מאמציו רוני דחתה אותו ,לי היא טענה שהוא כל כך פגע בה אז היא איבדה את האמון בו אבל
אני יודעת בתוכי שרוני אוהבת את דן פשוט כרגע היא צריכה את הזמן בשביל עצמה.