השותפים

יום הזיכרון.

תשעים ושבעה שמות חדשים
תשעים ושבעה שמות נוספים נכנסו אל רשימתנו
רשימה שהולכת ולצערנו גדלה,רשימה של נשמות
רשימה של לוחמים,רשימה של אנשי מעשה
רשימה של - גיבורים.

וגיבור עבורי הוא לא אחד שלבוש בחליפה ובעל כוחות על
גיבור עבורי הוא אחד שהולך עם עקרונותיו,שחדרו מטרה
שהכלל חשוב לו יותר מהנוחות הרגעית שלו ואתם,הגיבורים שלי,הגיבורים שלנו.

אך ובאלו מילים אפשר להשתמש בשביל להעביר את הכאב?
מה אפשר לומר,ואך אפשר להסביר את הכאב הבלתי נגמר
הצמרמורת שעוברת בגוף מכל סיפור,מכל שיר,ומכל זיכרון
צמרמורת ודמעות בעיניים מהתבוננות על תמונה,עיניים,שפתיים
חיוך מדי חייל .ולעיתים הקול בראש צועק זה רק ילד!הוא ילד!
בן שמונה עשרה?עשרים?זה ילד,זה כלום,יש לו עוד חיים לחיות
ובפעמים אחרות זה פרצוף מבוגר,שקול,עיניים טובות ומדי חייל
והקול בראש צועק זה אב!זה אבא של מישהו,מישהו צריך איתו!
המציאות נשארת אותו דבר,וכבר נגמרים הכוחות בכדי להחזיק.

אדמה שותת דם,ולב שמתפוצץ מבפנים,מדינה שלמה שנושאת
עיניים ומרגישה כאב שורף לב,ומנסה להבין-איך נקטפו אותם הפרחים?מדוע המציאות מחייבת אותנו להילחם ולאבד כל כך הרבה אנשים?איפה הנחת,השלווה ואיפה השלום? במציאות בלתי נגמרת של מלחמות ואבדות,איך ניתן לשמור על שפיות?אך תסביר לילד לאין אבא הלך?אך תבשר לאם שבנה לא ישוב לעולם?

מדינה הולכת,בין השברים מנסה לא להעמיק יותר את
החתכים רסיסים של כאב על רגליה שנים שעוברות ויש עוד עתיד  לפניה נשמות נשמות אי שם במרומים,ופה מבקשים רחמים.ואז הצפירה נשמעת,אני נעמדת וכמו בכל שנה קצת יותר היא מעבירה בי גל של צמרמורת מכף רגל עד ראש, ואחריה נשמע השקט הכלבים ממשיכים במעט לנבוח מקדישים לכם,פרחים שלנו עוד כמה שניות של דמעות ...

שלחנו אותכם,ולא חזרתם
הלכתם עבורנו
ולא נרדמתם בשבילנו
עמדתם במשמר בגשם,ובחום
בזכותכם,-אנחנו עוד פה.

••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••
אני בדרך כלל לא נוהגת לפרסם קטעים אישים כאלה שאני
כותבת,מהסיבה הברורה הקטעים האלה הם הפריקה האישית
שלי ואני לא מרגישה שאני צריכה לשתף את זה עם כולם.אבל הפעם,השנה לפחות לאחר שנכנסו למעגל הזה,אנשים שיצא לי
לשמוע עליהם או להכיר אותם לפני הייתי חייבת...