פרק 1

10.3K 316 22
                                    

אז מי אני?

לא נראה לי שזה מעניין אתכם כמו שזה לא מעניין אף אחד בעולם הזה מלבד שני החברים הטובים שלי ואח שלי הגדול שבקושי יש לו זמן אלי.

אני אריאל כהן, אני בת 16.5 בכיתה י'א

החברים הכי טובים שלי הם יובל וזואי ,
יובל הוא החבר הכי טוב שלנו וזואי היא כמו אחותי.

אני אוהבת אותם הכי בעולם, אהה ושכחתי לציין ,יש לנו קעקוע משותף של ראשי התיבות שלנו באנגלית

 Z Y A  .

לאח שלי הגדול והיחיד קוראים עמית,הוא ההפך הגמור ממני, הוא יפה, כל היום סביב בנות , בואו נגיד שלא חסר לו כלום..

על אמא שלי בכלל לא בא לי לדבר אבל אני אגיד את זה רק פעם אחת.

כשאמא שלי הייתה בחודש התשיעי איתי בבטן, היה יום סוער בחוץ, גשם וברקים, 
היו לה צירים ואבא שלי היה על הגג הוא היה צריך לתקן איזה נזילה קטנה ,ואז היא קראה לו מהר וכאשר הוא ירד הוא לא שם לב ונפל מהסולם הגבוה (מהגג) .

מאז היא מאשימה אותי, מאז מות אבי. היא לקחה את זה מאוד קשה ובצדק, אבל להאשים את הבת שלך.. זה כבר קטע אחר.
למדתי לחיות עם זה .

אני לא הכרתי את אבא שלי, אני שמעתי עליו סיפורים רק מסבתא שלי, היא ועמית היחידים שאוהבים אותי במשפחה הזאת.

*פלאשבק*

"אריאל, בואי אמא שלך אמרה לי להביא אותך לבית ספר" דוד שלי חיים אמר לי,ירדתי למטה עם התיק.

"בואי ילדונת" הוא אמר ואחז לי בשיער בחוזקה ,נכנסתי למכונית והתחילה הנסיעה ,סובבתי את ראשי לעבר החלון לראות את הדרך  עד שהרגשתי יד חזקה מתחיל לעלות על רגלי עד שהגיע לאיבר מיני, סובבתי מהר את ראשי אליו וניסיתי להזיז אותו ממני  "אם את תספרי על זה למישהו אני נשבע שאני אבוא אלייך ואהרוג אותך במו ידיי" 

*סוף פלאשבק*

אז כן, זה מה שקרה לי עם הדוד הסוטה שלי זכרונו לברכה  .

אריאל של פעם היא לא אריאל של היום, היא לא אריאל שנפגעת בקלות,אני לא נפגעת ולעולם לא אראה את החולשות שלי לאחרים,גם לא לקרובים ביותר.

********

קמתי,כשהאור מבחוץ סינוור אותי דרך התריסים ,החדר שלי הוא בקומה השניה שם נמצאים החדרים שלי ושל עמית עם מקלחת משותפת ביניהם .
החדר של  אמא שלי נמצא למטה שם יש מקלחת ושירותים שלה , שירותי אורחים ,סלון ומטבח . בימים שהיא לא חוזרת שיכורה אז היא זוכרת לחזור הביתה למיטה שלה ולילדים שכל פעם צריכים להזכיר לה מחדש שהם שלה.

עמית בצבא ולכן אני לא רואה אותו הרבה ככה  שאני בעיקרון  גרה לבד חוץ מימים בודדים בהם אמא שלי אם אפשר בכלל לקרוא לה ככה מחליטה לחזור הביתה.

אריאל  Where stories live. Discover now