ההשתקפות שלא שלי

2.

הרגשתי דימום מכף היד שמיקה החזיקה.
"אני מדמם." קטעתי את משפטה.
"מה? איפה?" מיקה עזבה את ידי.
היה לי חתך לרוחב כל מפרק כף היד הימנית שלי.
"מה עשית כשהסתגרת כאן?!" מיקה צעקה ודמעה זלגה מעין ימין שלה.
"לא זוכר. נראלי שניסיתי לגזור את הדף." שיקרתי. אני זוכר בדיוק מה קרה. רציתי להרגיש חי. רציתי לבדוק אם הגוף הזה שייך לי. הדם נשאר באותו טעם אבל הידיים נראות שונות משלי. מי כלא אותי כאן?!
"ג'ייס. אל תיכנס לחרא הזה. בבקשה." קולה היה חנוק.
"אוקיי. אני לא. זה לא יקרה שוב." אני לא חושב שאצליח להחזיק את הדחף הזה.

~למחרת~

"בוקר טוב! אני מרגיש כל כך רענן היום. יש בי הרגשה שהיום הולך להיות כל כך טוב!" אמרתי למיקה בזמן שהיא שתתה קפה.
"סוף סוף הגיע ג'ייס שאני מכירה." מיקה אמרה בעייפות.
"עוד לא התעוררת? כבר 7 בבוקר. קומי!" ניערתי אותה מעט. למה הלב שלי פועם ממש מהר?
"תקשיב, אין לי כוח לאנרגיות שלך היום. אשמח אם תתרחק ממני קצת." מיקה קמה מהכיסא אל עבר ארון התרופות.
משום מה, מיקה תמיד לוקחת כדורים מוזרים כמעט כל שלוש שעות. ניסיתי פעם לשאול אותה לגביהם והיא אמרה שזה חובה בשבילה.
"אז מה קורה?" קמתי אחריה והתקרבתי לפנים שלה.
"שקט, ג'ייס. אני מבינה שאתה מלא אנרגיות, אבל תן לי לנוח." מיקה התרחקה ממני.
"את חולה?"
"לא. הכל בסדר! פשוט. לך. רחוק. ממני!" מיקה כעסה והלכה במהירות לחדרה.

לאחר שעה, הלכתי ללימודים וחזרתי לאחר 5 שעות, כמו כל יום שני רגיל. כשחזרתי, ראיתי את מיקה בסלון ישנה. רציתי לבדוק אם היא בהכרה, אז הזזתי אותה מעט ולחשתי את שמה.
"גפן!" מיקה צרחה לפתע.
"זה ג'ייס, תירגעי. מצטער שהערתי-"
"משוגע! חולה בראש! תתרחק ממני, פסיכופט!" מיקה בעטה ברגליי בניסיון להרחיק אותי. הלכתי לצד הסלון והבטתי בה בהלם.
"אני מצטער, מיקה." השפלתי את מבטי.
"פשוט אל תעשה לי את זה יותר. בבקשה." מיקה חזרה לישון בעוד שדמעות זלגו על צידי פניה.

הלכתי לאכול ארוחת צהריים אצל אחד מחבריי, דילן. בדרך כלל אחרי הלימודים אנחנו הולכים יחד אליו לדירה לאכול, אבל היום רציתי להיות קצת עם מיקה. מאחר וקרה מה שקרה, החלטתי לבוא אליו שוב.
"דילן?" דפקתי על דלת דירתו. הוא גר 3 דירות אחרינו.
"כנס, ג'ייס." אמר דילן ופתחתי את הדלת. "מה מביא אותך לפה? חשבתי שמיקה חולה-"
"עזוב. היא במצב רוח לא טוב. עדיף שאשאיר אותה לבד בבית." התיישבתי על אחד מהכיסאות במטבח.
"מיקה הזאת... אני חושב שאני יודע למה היא ככה. סתם סתומה, אל תדאג לה." דילן הביא לי כוס מיץ.
"טוב. אתם הרי קרובי משפחה, אתה מכיר אותה טוב יותר ממני." לגמתי מעט מהמיץ. הוא היה מר מאוד. החדר התחיל להחשיך.
"טוב, יש לך מזל שעוד לא התחלתי להכין כלום מרוב עצלנות. אז מה בא לך?" דילן נעמד מולי, קרוב מידי.
"אממ... אשמח למשהו קל, אני לא רעב." ניסיתי להתרחק מעט ממנו.
"נו בסדר. אכין לך פירה עם קצת ירקות מבושלים, יא צמחוני אחד." צחקק דילן והחל בהכנות.

שיחקתי קצת בטלפון שלי בזמן שדילן הכין את האוכל. פתאום קיבלתי הודעות ממיקה:
ג'ייס (15:01)
איפה אתה? אני דואגת (15:01)
למה אתה לא עונה? (15:02)
נוווווווו תענה י'זבל (15:05)
אוף בודד לי (15:05)
פאק פאק פאק פאק תתקשר אליי (15:07)
נוווווו דחוףףףףףףף (15:08)

התקשרתי מהר למיקה וליבי החל לרוץ.
"ג'ייס! הקאתי עכשיו מלא. אתה לא מבין כמה. תעזור לי. אני ממש חלשה וכואב לי בלב. בבקשה מהר!" מיקה ענתה בצרחות.
"אני כבר בא, תישארי איתי על הקו!" קמתי במהירות ואמרתי לדילן שאני הולך.
הגעתי לדירה וראיתי...
"את סתומה על כל הראש או משהו?! מה את מלחיצה אותי?!" הבית היה נקי לחלוטין ומיקה נראתה טוב.
"צוחקים איתך! אני מחזירה לך על זה שהערת אותי בצהריים." מיקה נקרעה מצחוק על הספה. נדף ממנה ריח חריף.
"שתית משהו?"
"מה נראה לך? ברור! מצאתי קצת ויסקי באחת המגירות שלך. אתה לא רוצה לדעת מה עוד מצאתי. פלסטרים, סכין יפנית, קונ-"
"איפה הסתכלת?!" קטעתי את משפטה בכעס.
"קוניאק. מה חשבת שאגיד?" מיקה צחקה.
"תקשיבי לי טוב. אני ואת אמנם שותפים אבל לא הרשתי לך לגעת לי בחפצים. תתעשתי על עצמך ומהר. עד אז, להתראות." חזרתי לדירה של דילן ואכלנו ביחד ארוחת צהריים.

ערב.
סיימתי מחצית מהפרוייקט שלי, והחלטתי לקרוא למיקה ולבלות איתה את הערב.
התיישבתי על המיטה ובהיתי בשידה מולי.
"ג'ייס. הכל בסדר?" שאלה אותי.
החדר התחיל להחשיך.