ההשתקפות שלא שלי

11.

{נקודת מבט של ג'ייס}

התעוררתי פתאום.
איפה אני? איך כל זה קרה?
אני בבית חולים.
אני מחובר למלא מכשירים.
יש כאן ריח חריף מאוד.
"סליחה?"
"בוקר טוב, ג'ייס." אמרה לי אחות אחת.
"איפה אני?"
"בבית חולים. הכל יהיה בסדר, אל תדאג. הגוף שלך מגיב טוב לטיפול שלנו."
"אוקיי. אני יכול להתקשר למישהו?"
"כן בטח, כבר אביא לך את הטלפון שלך."
האחות נתנה לי את הטלפון שלי וחייגתי למיקה.

"הלו?"
"מיקה? זה ג'ייס." אמרתי בחולשה.
"ג'ייס! אני לא מאמינה שהתעוררת!"
"כמה זמן ישנתי?"
"היית בקומה 3 ימים. מתתי מפחד."
"הו וואו. איך כל זה קרה?" השתעלתי מעט.
"חתכת, לא דאגת לנקות אותם נכון ופוף זיהום."
"זיהום?! אמאלה. זה ממש מסוכן." דאגתי.
"כן כן. בגלל זה אסור לך יותר לעשות את זה."
"פאק איזה מטומטם אני." הרגשתי מועקה בלב, "אל תגידי לי שקראת את הפתק על השידה שלי."
"אוקיי. לא אגיד."
"פאק!" צעקתי והאחות הסתובבה אליי, "אל תתייחסי אליו. זה סתם, זה כלום."
"בטוח? כי זה נראה כמו מכתב התאבדות." קולה נחנק.
"תזרקי אותו. אל תתייחסי לזה, בבקשה. לא חשבתי לפני זה." התחרטתי על כל מילה במכתב הזה.
"אוקיי. אני מקווה שאתה באמת מתכוון לזה."

דיברנו וצחקנו בטלפון עוד כמה דקות טובות, אבל אז הייתי צריך שיזריקו לי משהו לורידים אז ניתקתי את השיחה ורופאים התעסקו איתי.
המחט שהחדירו לי ליד הייתה קרה כקרח והתרופה הייתה סמיכה וחמה. בזמן שהרופאים התעסקו בזה חשבתי לעצמי.

מה היה יכול לקרות אם הייתי עכשיו בבית? אני תיכננתי הכל כל כך מהר, לא חשבתי לשנייה שאתחרט על זה. מזל שמיקה לא מצאה את החבל שגנבתי מחדר השרת באודיטוריום הגדול באוניברסיטה. מזל שהחתכים הזדהמו, זה סימן שכל מה שתיכננתי הוא ההחלטה הלא נכונה.

השעה הייתה 11 בבוקר וזה היה זמן הביקורים. מיקה ואמא שלי נכנסו למחלקה ובאו למיטה שלי.
"היי אמא, היי מיקה." נופפתי להן.
"אני כל כך שמחה שאתה ער!" אמא שלי באה לחבק אותי אבל האחות הרחיקה אותה,
"אתה ממש לא זהיר. איפה נחתכת ככה שזה גרם לכזה זיהום?"
"זה לא חשוב איפה." הסתכלתי על מיקה בחשש.
"העיקר שמשהו משתפר." מיקה אמרה ותפחה על רגלי.
אמא שלי חפרה לי על מה שקרה בזמן שהייתי בקומה ולא הצלחתי להקשיב לה. לא בגלל שהיא הייתה משעממת, אלא בגלל מיקה. היא נראתה שונה היום.
שיער היה גלי מכל יום אחר, שפתייה מלאות ואדומות וחיוכה היה זוהר מתמיד.

"טוב, אני צריכה לחזור לעבודה. אני אבוא גם מחר, אל תדאג. אבא אולי יבוא בשבת." אמא שלי קמה ונופפה לי לשלום.
"יואו אמא שלי חופרת ברמות." אמרתי במבוכה קלה.
"זה בסדר, גם שלי הייתה כזאת." מיקה השפילה את מבטה אך ישר החזירה אותו והסתכלה לתוך עיניי.
לא היה לי מה לומר. כל מה שרציתי לעשות היה להסתכל עליה. הושטתי את ידי לפניה וליטפתי את הלחי שלה.
"ג'ייס.." מיקה חייכה ולא יצאו לה שום מילים אחרות חוץ משמי.
אני בר מזל שיש לי אותה.