"יהי זכרו ברוך." אמרה אחת האחיות לעצמה.
"זכרו של מי???" רצתי אליה.
"מי את?"
"מיקה קוגן. אני קשורה לג'ייס פטריק." נשמתי מהר.
"אה! ג'ייס פטריק, הוא נמצא בהמשך המסדרון שמאלה. לפי מה שנודע לי, הוא חיי ונושם."
"אני לא מאמינה! תודה לאל!" דמעות זרמו על פניי, "תבורכו כולכם! תודה רבה!" חיבקתי את האחות.
"אין על מה, בשביל זה אנחנו כאן." חייכה.
רצתי למיטתו של ג'ייס בזמן שהתחלתי להירגע מההתקף וראיתי אותו.
הוא היה חיוור אך לא סגול, שיערו עוד היה יבש מעט אבל עיניו היו פתוחות לגמרי.
"מיקה." לחש.
"ג'ייס! יא מפגר אחד, דאגתי." צחקקתי וחיבקתי אותו בעוד היו לי דמעות בעיניים.
"אני כל כך מצטער."
"אני לא אסלח לך על זה בחיים. היית צריך לפחות לומר לי משהו, היינו פותרים את זה בלי לפגוע בך." התיישבתי על כיסא שהיה ליד מיטתו.
"אני יודע. סליחה, פעם הבאה אני אודיע לך מראש שאני הולך להתאבד."
"לא! פעם הבאה אתה מודיע לי שאתה רוצה. אתה לא הולך ומחליט דברים כאלה לבד." נשמעתי כמו אמא שלי.
"מיקה, מה את פתאום אומרת לי דברים כאלה? מי את בכלל שתחליטי עליי?" עיניו נעצמו לאט ונפתחו במהרה.
"לא יודעת. אני פשוט לא רוצה לאבד עוד אדם שכל כך חשוב לי." הורדתי את קולי.
ג'ייס לא אמר מילה. הוא הסתכל עליי במבט מאיים והסתובב על צידו.
YOU ARE READING
ההשתקפות שלא שלי
Teen Fictionמי אני? מי זה האדם במראה? אני לא מכיר אותו. לך מפה, זר. של מי הידיים האלו? מה זה הקול שאומר את מחשבותיי? **אזהרת טריגר**
