ההשתקפות שלא שלי

17.

ג'ייס? מה קרה?" מיקה החזיקה אותי בידיה.
"אני.." פחדתי כל כך. בחיים לא פחדתי ככה.
"בוא תשתה מים, תירגע. הכל בסדר, אתה לא בסכנה." מיקה ליוותה אותי למטבח ונתנה לי כוס מים.
הסתכלתי על מיקה. זאת הייתה מי שאני אוהב.

"לא הרבצתי לך, נכון?!" התעוררתי מהדימיונות שלי.
"לא. הכל בסדר. בוא תנוח, המבחן הזה שם עלייך יותר מידי לחץ." מיקה ליוותה אותי לחדר שלי.

"תודה." נישקתי אותה בלחי.
"אין בעד מה. העיקר שאתה בסדר עכשיו."
"אני לא." אמרתי, "כי את פה."
"מה זאת אומרת?"
נישקתי אותה באיטיות. היא נישקה אותי בחזרה והעבירה את אצבעותיה בשיערי הארוך. זה הרגיש כמו נצח. לא רציתי שזה יגמר. זה הרגיש הכי נכון.
לאחר כמה דקות, מיקה שיחררה מהנשיקה.
"משהו קרה?"
"אני.." מיקה הסתכלה עליי בחשש.
"מה?"
"אני לא כבדה לך מידי? אתה לא מרגיש כאילו אתה מנשק בשר נע? או שאתה מרגיש שאתה נמרח בשמן דוחה ומסריח?"
"ממש לא. את לא כזאת כבדה, אני מרגיש שאני מנשק אישה שאהבתי כל חיי ושאני נמרח בריחה המתקתק."
מיקה חייכה חיוך רחב. פניה זהרו.
"אני לא כמו גפן המפגר הזה. אני אוהב אותך באמת, ולא סתם בגלל שאת נראית ממש ממש ממש טוב."

~למחרת~

"בוקר טוב." אמרה לי מיקה. שוב ישנו באותה מיטה, אך הפעם בחדר שלי ועם הבגדים עלינו.
"בוקר מעולה." אמרתי לה.
מיקה נשכבה על הצד ושמה את ידה על החזה שלי. נרדמנו כך לעוד כמה דקות ואז התעוררנו ביחד.
"היום אני אצטרך לנסוע בחזרה הביתה." אמרה.
"למה?"
"כי חופש." פניה נראו עצובות.
"תמכרי את הבית שלך." אמרתי בלי היסוס.
"מה? בשביל מה?"
"כי אני רוצה לעבור לגור איתך. זה אומר שהגיע הזמן להתרחק מהבית של ההורים שלך ולהתחיל חיים עצמאיים."
"איפה נגור? ומה עם האוניברסיטה?"
"נגור פה לבינתיים. כשנסיים את הלימודים, נחליט לאן לעבור."

~צהריים~

חזרתי לדירה אחרי מבחן קצר ברישום. הפעם, לא הרגשתי שעניתי על הכל טוב אבל עשיתי מה שיכולתי.
מיקה פתחה לי את הדלת וחיבקה אותי.
"איך היה במבחן?"
"בסדר. נקווה לטוב." הנחתי את המחברת הקטנה שלי על השולחן במטבח והתיישבתי בכיסא אחד.
"טוב, עכשיו שזה נגמר, בא לך לעשות היום משהו? לצאת סוף סוף לדייט?" מיקה התיישבה בכיסא לידי.
"דייט? אממ..."
"אם לא בא לך, זה בסדר. סתם זרקתי רעיון." פניה נראו מאוכזבות מעט.
"אין לי בעיה עם זה." תפסתי אותה במותניים וקירבתי אותה אליי. שמתי לב פתאום שאני מרגיש בעצמותיה, "את ממש רזית."
"באמת? תודה." חייכה.
"אבל רזית יותר מידי." מיד התחרטתי שאמרתי את זה, "אבל אם את שמחה עם זה הכל בסדר, אל תביני אותי לא נכון."
"אוקיי." חיוכה נמחק.
"טוב, אז בא לך לעשות משהו עד אז?" אמרתי לאחר כמה דקות.
"אפשר לראות איזה סרט אם בא לך."
"יואו מלא זמן רציתי לראות אשמת הכוכבים."
"גם אני! יאללה, אני כבר אוריד אותו למחשב שלי." מיקה רצה להביא את המחשב שלה ואני בינתיים הכנתי פופקורן במיקרוגל.

הסרט התחיל.
ואז הסרט נגמר.
מיקה נרדמה עליי ואני עליה.
התעוררתי כשהקרדיטים נגמרו וסגרתי את הלפטופ. ישרתי את מיקה כך שגופה ישכב ישר עליי ושלא יכאב לה כלום. שמתי את ידי סביבה וליטפתי את שיערה הגלי. לא הפסקתי לחוש בריח המתקתק שאיפיין אותה, ריח של ורדים.
לאחר כמה דקות מיקה התעוררה והרימה את מבטה אליי.
שתקנו ושקענו בעיניי אחת של השני.
ליבי פעם חזק כל כך, עוד שנייה היה יוצא ממקומו.
ראיתי כמה שמיקה אוהבת אותי בעינייה. היא אהבה אותי כל כך, כמו שאני אהבתי אותה.
פתאום, מיקה נישקה אותי בצוואר.

לאחר כמה זמן, נשמעה דפיקה בדלת.
"מיקה? ג'ייס?" זה היה דילן.
אני ומיקה ישר קפצנו מהמיטה והחזרנו את החולצות שלנו על עצמנו.
"היי, דילן!" פתחתי את הדלת, כולי מתנשף.
"עשיתם ספורט עכשיו?" דילן שם לב לטיפת זיעה על מצחי.
"לא, למה?" ניסיתי לסדר את נשימותיי.
"אתה מתנשף כאילו לא יודע מה." צחק ונכנס לדירתינו.
"נו מה? איך היה בבית החולים?" שאל אותי דילן.
"רע מאוד, אבל עכשיו הכל בסדר." הסתובבתי וראיתי את מיקה רצה לסלון.
"דילן! היי!" התנשפה.
"היי, מיק. אני רואה שהפרעתי לכם." צחק.
"לא, ממש לא." מיקה התיישבה על הספה ליד דילן בכבדות.

דיברנו עם דילן ולאחר שעתיים הוא הלך.
"בהצלחה לכם ביחד." קרץ ויצא.
"אנחנו נורא שקופים." צחקה מיקה כשדילן יצא.
אני לא צחקתי.