~לאחר שלושה חודשים~
קמתי בבוקר עם שיער בפנים.
"בוקר טוב, ישנוני." אמרה מיקה ואספה את שיערה מאחורי אוזניה.
"בוקר." עניתי חצי רדום. אני אוהב בקרים כאלה.
בהיתי בעיניים של מיקה. כמה שהן זהרו. אני בחיים לא אסלח לעצמי על מה שעשיתי לה וכמה סבל אני עדיין גורם לה.
"מה קרה? אתה נראה מבואס פתאום."
"מצטער. הכל בסדר, סתם חשבתי על דברים." הסרתי מעצמי את השמיכה וקמתי לכיוון השירותים. ישר נעלתי את הדלת ולא שמעתי מה מיקה אמרה לי.
כמו כל בוקר רגיל, שטפתי את פניי וציחצחתי את שיניי. הלכתי להכין לעצמי קפה וכריך עם חביתה ופסטרמה.
"ג'ייס? למה אתה מתעלם ממני?" מיקה שאלה אותי בזמן שהכנתי לעצמי את ארוחת הבוקר שלי.
"אני לא מתעלם. אני חוזר לשגרה."
"אבל בשגרה אתה מדבר איתי ועונה לשאלות שלי." קולה נשמע כעוס. לא הסתתי את מבטי אליה מהמחבת.
שתקתי. לא היה בי כוח לריב איתה. גם לא ממש כוח לאכול אז פשוט השארתי את הכריך במקרר למקרה שיחזור לי התיאבון.
"ג'ייס?" פנתה אליי מיקה מאוחר יותר בצהריים, בזמן שקראתי אחד מספרי 'הארי פוטר'.
"מה?"
"אני הולכת." קולה נשמע עצוב.
"אל תחזרי מאוחר."
היא טרקה את הדלת.
בערב, התחלתי לדאוג לה. השעה כבר הייתה מאוחרת ולא שמעתי ממנה מאז שהיא יצאה. ניסיתי לשלוח לה הודעות, להתקשר אליה. הכל.
אבל היא לא ענתה.
לאחר הפעם החמישית שניסיתי להתקשר אליה, קיבלתי הודעה קולית בוואטסאפ.
"ג'ייס, תקשיב. אני מבינה שאתה מרגיש מדוכא כי ניסית להתאבד ולא הצליח לך, אבל באמת פגעת בי כי מאז ששחררו אותך מבית החולים אתה מתעלם ממני. אולי ספרים הם הדרך שלך להתנתק מהבעיות שלך, אבל גם אני פה. אני גם יכולה לעזור לך. אני אוהבת אותך, ג'ייס. בגלל זה אני עוד עומדת לידך, ישנה איתך, דואגת לך. תבין את זה לעזאזל! אני אוהבת אותך! כמה חזק אני צריכה לצעוק את זה עד שתבין? אולי כבר הפסקתי לשמח אותך. אם כך..."
ההקלטה נגמרה.
נשלחה עוד אחת דקה אחריה.
"אם אתה לא אוהב אותי יותר, פשוט תגיד לי. אני מעדיפה שלא נדבר בכלל מאשר שנהיה בזוגיות או חברות כזאת כמו עכשיו."
חיכיתי לראות אם היא תשלח עוד הודעה.
היא שלחה.
"אתן לעצמי זמן לחשוב, כדאי לך גם. נחשוב לבד. אתה בדירה שלנו, ואני בבית שלי. נתראה בבוקר. תתקשר אם תצטרך משהו. לילה טוב."
ידעתי שהרחקתי אותה ממני. תמיד אני פוגע בה. אז פגעתי בעצמי כעונש. לקחתי שוב את המחוגה שלי. בעטתי שוב בקיר בחדרי. התפרקתי לגמרי.
לא הצלחתי להחזיק מעמד והתקשרתי אליה שעתיים אחרי ההודעה האחרונה שהיא שלחה לי.
היא ענתה.
"מיקה. גם אני אוהב אותך, אבל קשה לי להרגיש את זה כרגע. בתקופה האחרונה אני כל כך מלא ברגשות חדשים ואני כבר לא מזהה את עצמי. אני החלטתי שאלך לחפש עזרה אצל מישהו מוסמך כי אני רואה כמה זה השפיע גם עלייך וכאילו רק זה היה חסר לך. אני ממש אוהב אותך ובחיים לא אוכל לדמיין את החיים שלי בלעדייך. אני רוצה אותך לידי לתמיד. בבקשה תחזרי. אני אוהב אותך." דמעות עלו לי בעיניים.
"בסדר." היא ענתה בקול מונוטוני.
"בסדר? זה הכל?" הכעס בי התגבר, "זה הכל?! אחרי כל מה שאמרתי התגובה שלך היא 'בסדר'?! ואז את מתלוננת כמה שאני פוגע בך! אולי חשבת שאת גם פוגעת בי?!" חבטתי בקיר שעמדתי לידו.
"טוב, ביי."
היא ניתקה.
הרגשתי את עצמי מתעלף, אבל לא באמת התעלפתי.
הכל הרגיש כמו סיוט. החתכים שלי על הידיים חזרו להיות טריים. הקיר נסדק עוד קצת. הראש שלי הסתחרר בצורה מטורפת.
חשבתי שאני מתחיל להשתפר. מסתבר שעכשיו הכל גרוע ממה שזה היה אי פעם.
כל הכבוד ג'ייס.
YOU ARE READING
ההשתקפות שלא שלי
Teen Fictionמי אני? מי זה האדם במראה? אני לא מכיר אותו. לך מפה, זר. של מי הידיים האלו? מה זה הקול שאומר את מחשבותיי? **אזהרת טריגר**
