ההשתקפות שלא שלי

13.

~יום שלישי, 4 חודשים לאחר מכן~

"היום יום שחרור של ג'ייס! היום יום שחרור!" מיקה קפצה ברחבי המחלקה ונישקה אותי על המצח.
"מיקה, תירגעי טיפה." צחקקתי. סוף סוף ניתקו ממני את כל הצינורות וחבשו לי את יד ימין.
"איך להירגע?! אני כל כך מתרגשת שאתה חוזר הביתה!"
"הוא לא. הוא נושר." אבי באה מאחורי מיקה.
"מה?" מיקה הסתובבה אליו.
"אני לא יכול שזה יקרה לו שוב."
"אבל-"
"זה הכל באשמתך." אבא שלי הסתכל עליה באיום.
"אשמתי? אני לא-"
"תתרחקי ממנו בזה הרגע." אבי דחף אותה בכוח.
"אבא! אל תיגע בה!" צעקתי לאחר שניתקו את מכונת ההנשמה ממני.
"גם אתה אל תיגע בה. אתה לא חוזר לשם יותר."
מיקה נותרה בהלם.

"אתה לא עושה לי את זה! אני לא מוכנה לאבד את האדם היחיד שקרוב אליי כל כך! מי אתה חושב שאתה?! אתה לא מכיר אותי! אני לבד בעולם הזה! אין לך שום זכות לקחת ממני את האדם היחיד שנשאר בחיי!" מיקה צעקה על אבי לאחר כמה דקות של שתיקה.
"לבד?" אבי צחק, "יש לך הורים, חברים מהאוניברסיטה, משפחה קרובה. אל תצחיקי אותי. מפונקת."
מיקה סטרה לאבי, "סתום את הפה המ*דיין שלך. אין לי הורים, אין לי חברים משום מקום והמשפחה הקרובה החרימה אותי כי הם חושבים שהוריי התאבדו בגללי. ראיתי הכל מול עיניי. ראיתי את אבא שלי מתהלך על פסי הרכבת ונדרס. ראיתי את הגופה של אמי מחוררת בכל פלג גופה העליון. ראיתי את החבר הכי טוב שלי יורה בעצמו ומדמם על כל הרצפה." בכתה.
לא הצלחתי להשחיל מילה ביניהם. לא היה לי מושג שכל זה קרה למיקה. הייתי בהלם. אך לאבי כל זה לא היה אכפת.

"ג'ייס פטריק, אתה משחורר. בהצלחה ותהיה בריא." המזכירה נתנה לי אישור יציאה ואני שמתי את התיק על גבי.
יצאתי עם הוריי אך עצרתי וחיכיתי למיקה שהלכה מאחוריי.
לא רציתי לחזור עם ההורים שלי. רציתי להיות עם מיקה. לא רציתי שכל זה ידרדר למצב הזה.
"ג'ייס, אל תחשוב על זה אפילו." אמרה אמי.
"מספיק עם זה כבר." כעסתי, "אני כבר אדם בוגר ויש לי זכות להיות עצמאי. אני אהיה עם מיקה אם אתם רוצים ואם לא." החזקתי את ידה.
"ג'ייס, אין צורך. אני אסתדר." היא שיחררה והלכה ממני.
התמוטטתי על ברכיי. גרוני נחנק כשראיתי אותה רצה עם שובל של דמעות אחריה.

נכנסתי לאוטו של הוריי.
שתקתי כל הנסיעה הביתה.
"ג'ייס, תגיד משהו." אמרה אמי.
שתקתי.
"תקשיב, אין טעם שתכעס עלינו. זה לטובתך." אבי ניסה לרכך את דבריו.
שתקתי.
"טוב, נמאס. תחזור לעצמך. מספיק עם המשחקים." כעסה אמי.
שתקתי.
"ג'ייס לעזאזל! תדבר איתנו!" צעק אבי.
"עם מי? עם שני אנשים שלא מוכנים להתחשב בבן הבוגר שלהם שטכנית כבר לא באחריותם?!" צעקתי בחזרה.
"כן!" אבי אמר ללא חרטה.
"תעצור פה."
"לא."
"תעצור לי פה או שאני יוצא לבד!"
אבי עצר את האוטו ויצאתי כמה רחובות אחרי האוניברסיטה.

תפסתי אוטובוס ישר למעונות ונכנסתי לדירה עם התיק הגדול שעל גבי.
דפקתי בדלת של הדירה שלנו.
מיקה פתחה את הדלת.
"מיקה." אמרתי ומיקה קפצה עליי. החזקתי את רגליה ודמעה זלגה לי.
"אני כל כך מצטערת שאני עושה לך רע. אבא שלך צודק. אני מצטע-"
נישקתי אותה.

שנינו בדמעות, מתנשקים בדלת דירתינו כשמיקה תלוייה עליי ואני מחזיק ברגליה.

הרגשתי חיי.

סוף סוף מצאתי פתרון.