ההשתקפות שלא שלי

24.

{נקודת מבט של ג'ייס}

כל כך כעסתי על מיקה. אני לא יודע אפילו למה. הנוכחות שלה הכעיסה אותי, למרות שליבי החסיר פעימה כשהיא חיבקה אותי.

רציתי שהיא תלך ממני.
רציתי שהיא תעזוב אותי.
"עופי מפה. תעזבי אותי בשקט." אמרתי.
"אני לא אלך ממך ואתן לך שוב לעשות את זה. הפעם אלחם עלייך." היא שמה את ידה עליי.
"תלכי ממני!" צעקתי בכל כוחי.
"ג'ייס. תירגע." מיקה הלכה לצד השני של המיטה כדי שתוכל לראות את פניי.
ראיתי את המבט הדואג והכאוב שלה. ראיתי שפגעתי בה באותו רגע.
"אני מצטער." אמרתי.
"זה בסדר, אני מבינה אותך. גם אני הייתי ככה. לומר את האמת, אני עדיין ככה, אבל יש לי דרכים להסתדר עם זה." חייכה. אהבתי את החיוך שלה.
"את דו-קוטבית. אני סתם דפוק."
"כולנו דפוקים, רק במידות שונות."
צחקקתי. איכשהו, היא הצליחה להרגיע אותי.

לאחר כמה זמן, מיקה הלכה לדירה וחזרה לבית החולים שוב.
היא הביאה לי את הטלפון שלי ובגדים להחלפה.
"אלו הבגדים שנראים הכי טוב עלייך." אמרה מיקה כשהתקרבה אל מיטתי.
"תודה, לא היית חייבת." התיישבתי על המיטה והסתובבתי אל מול הכיסא עליו התיישבה.
"אני יודעת." מיקה השפילה את מבטה בחיוך, "אני רק רוצה שתדע משהו אחד."
"מה?"
"שאתה חייב לחיות, לא משנה מה. החיים שלך חשובים להורים שלך, לחברים שלך, לי. אולי מוות יפתור לך את הבעיות אבל תחשוב מה תשאיר מאחור." מיקה עצרה את משפטה והמשיכה אחרי כמה שניות, "כל כך הרבה כאב, סבל..."
"אוקיי, אני מבין." השפלתי את מבטי ממיקה.
מיקה ליטפה את הלחי שלי והסתכלה עליי במבט מוזר וכואב.
נזכרתי פתאום במה שהיא אמרה לאבי פעם. אסור לי לעזוב את מיקה כמו שעזבו אותה כל הזמן.