ההשתקפות שלא שלי

22.

לא עמדתי בהבטחתי.

ג'ייס עשה הכל בעצמו.
הוא הרג את עצמו אבל גם הציל את עצמו.
קצב ליבו חזר להיות תקין.
כולם נירגעו וכמה אחיות בישרו לי את החדשות המשמחות.
בכיתי מאושר.
האחיות שדיברו איתי נתנו לי טישו והרגיעו אותי.

אבל זה לא היה הזמן המתאים לחגוג עדיין.
ליבו של ג'ייס רק חזר לקדמותו.
ג'ייס עצמו עוד היה חסר הכרה ולא הצליח לנשום.

כל כך פחדתי, לא רציתי לאבד עוד אדם שקרוב אליי.
אני לא רוצה עוד הלוויה כזאת מרה.
אני לא רוצה לצאת החוצה בפנים מושפלות.
אני לא רוצה לראות את שמו חרוט על קבר.
זה לא הזמן שלו.

נשארתי כל הבוקר בבית החולים בחדר המתנה רחוק מג'ייס.

~צהריים~

התחיל לי התקף חרדה.
התקף כזה שבחיים לא חוויתי.
התקף כה אלים, כה מר, כה מזוויע.
ניסיתי להסתיר את עצמי.
לקחתי כדור.
כלום לא הרגיע אותי.

אני חושבת שאני יודעת למה זה קרה.

כי ג'ייס...

ג'ייס הוא...