ההשתקפות שלא שלי

3.

"ג'ייס? הכל בסדר?" שאלה אותי.
איפה אני?! מה זה המקום הזה?! של מי הידיים האלו? מי מדבר איתי?!
"מה קרה? אתה פה?" מיקה התקרבה אליי.
מהר! מהר תגעי בי! אני חייב להרגיש משהו. אני מת?! אני חיי?! מה אני בכלל?!
"ג'ייס, תגיד משהו." מיקה ליטפה את ראשי.
פרצתי בבכי.
בכיתי כל כך הרבה.
למה? אין לי שמץ. פשוט בכיתי.

אחרי שהכל עבר וחזרתי לעצמי, מיקה הלכה להכין לשנינו תה חם. בדיוק בשנייה שהיא הלכה מהחדר, שלפתי משהו חד מכיסי ודקרתי את רגלי. הרגשתי את החפץ חודר לתוך הירך שלי. משכתי את החפץ לרוחב הירך השמאלית שלי וקרעתי את מכנסיי. דם החל לזרום. לא טרחתי לעצור את הזרימה. נגעתי בחתך עד ששרף לי. הרגשתי משהו חזק. אהבתי את זה. הרגשתי חיי.
שמעתי את הקומקום מתכבה. לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של עצירת הדם. איכשהו, הדם התקשה מעט והפסיק לזרום על צידי ירכי. ישבתי על מיטתי ובהיתי בחתך. זה ריתק אותי, אך הרגל הייתה זרה לי.

"התה מוכן, ג'ייס-" מיקה נכנסה לחדר והבחינה בדם הנוזל מרגלי. דמעות החלו לרדת על לחייה.
"אני..." בהיתי בחתך.
"דיי נו!" מיקה הניחה את הכוסות על השידה ונתלתה עליי, "אתה עושה טעות!"
"אפשר חיבוק?" החדר התחיל להחשיך שוב.
"כן, כן. כל מה שיעזור לך." מיקה חיבקה אותי חזק. נשארנו מחובקים בערך 3 דקות. המגע החם שלה הרגיע אותי.
"ג'ייס, מה מפריע לך? מה גרם לך לעשות את זה? תספר לי הכל. כל מה שיושב לך על הלב." מיקה שיחררה מהחיבוק.
"אני... אני לא יודע. אני מרגיש שאני לא חיי. אני מרגיש... מת." הרגשתי את זה שוב וחיבקתי אותה בחזרה.
"מה עוד? אל תתבייש." היא ניגבה את הדמעות שלה.
"זהו. אני פשוט רוצה להרגיש חיי שוב. אני לא מבין מה קורה איתי או מי אני בכלל." הידקתי את החיבוק.
"פעם הבאה שאתה מרגיש ככה, רוץ אליי ועשה כל מה שיעזור לך להתרחק מההרגשה הזאת. תחבק אותי הכי חזק שתרצה. רק אל תפגע בעצמך ככה."
"אני מבטיח." אני מתנהג כמו ילד קטן. אני לא צריך עזרה. אני לא צריך את מיקה. אני סתם ממציא בעיות. כל מה שאני צריך זה חופש קטן מהלימודים והכל יחזור לקדמותו.
אני בסדר.

~לילה~

אני לא בסדר.