יומני המפלצות (המשך ליומן חצוי)- טורניר גיבורים ומפלצות 4 הקצוות

אני והלן מפחידים חצויים להנאתנו

התעוררתי במרפאה ומעליי היו כמה בני אפולו, ראייתי הייתה מטושטשת "הוא פגע בעצמו חזק האידיוט הזה" שמעתי את הקול של סאני
"אני לא מאמין שהוא ניכנס לביתן ארטמיס" קול אחר דיבר
"מה הולך פה?" שאלתי וראיתי שכל הגוף שלי מלא תחבושות וטפרים
"תחזור לנוח אידיוט שכמותך" סאני ניראלי דיברה, לא ממש ראיתי אבל התעקשתי לקום
כל גופי גאב כאילו אלפי מחטים נינעצו בכל תא בגוף שלי, קמתי וכשלתי והלכתי לא בקוו ישר, וסאני ועוד 2 חצויים דחפו אותי למיטת חולים "תנו לי ללכת, אני צריך לדבר עם כירון"
"שלא תחשוב על זה אפילו" אמרה עמית או לפחות ככה שמעתי את הקול שלה, ניזכרתי שגם הרמס הוא אל הרופאים, והילד השני היה דניאל, כנראה בני הרמס לפעמים מתנדבים פה או משהו
"אתה לא משתחרר בלי ליווי או אישור רפואי או שאני מוציאה אותך טיול מפלצת מחמד" היא חייכה חיוך מנצח
"ורק למקרה שתחשוב על לברוח..." דניאל קשר את הידיים שלי למיטה
"זה הופך גם לכיסה גלגלים"
"עכשיו תחזור לישון", לא הייתה לי ברירה מה לעשות חוץ מלישון אז...
קמתי בערך בחצות וניסיתי להבין איך המיטה הופכת לכיסא גלגלים, אם כבר אני קשור לפה אז לפחות שאני אוכל לברוח, מצאתי כפתור ולחצתי עליו והמיטה הפכה לכיסא גלגלים, ניסיתי ליברוח בשקט מהמרפאה ויצאתי אל מחוץ לביתן אפולו, התקדמתי וכיוון ביתן הרה, ובדרך נעצרתי, לא יודע למה ניסיתי בכל הכוח שלי שהיה מאוד חלש כי הייתי עייף לימשוך את הגלגלים אבל זה היה תקוע, "מנסה לברוח?" שמעתי קול
הסתובבתי וזו הייתה עדי "לא עיניינך" ראיתי שהיא תופסת ביד אחת את הכיסא
"עזבי אותי". "לא חושבת שזה הולך לקרות"
"מה את רוצה? לאמלל אותי? לרדת עליי? לנסות להרוג אותי כדי להיות הראשונה שהרגה מפלצת צללים? מה?" כל מה שאמרתי ניסו לעשות לי
"למה לי לעשות את זה?". "כי אני מפלצת"
"אז... גם הארי מפלצת" עדי גילגלה עיניים
"תקשיב כירון השתגע, הוא לא מוכן לקבל את זה שהאולימפוס הסתיר ממנו דבר כזה, הוא משחרר עצבים על מיה עלייך ועל הלן" עדי תפסה לי בכתף
"יופי, אין לי כוח לשיחות נפש" אמרתי וניסיתי להתגלגל משם
"רק תתחשב בו" עדי אמרה
"שאני אתחשב בו? אני זה שקשור כאן לכיסא גלגלים ומרחיקים אותי מכולם, אני אפילו לא יכול לברוח מהמחנה"
"יודע מה? אני אשחרר אותך, תבחר אם להשאר פה, או לברוח לך לנפשך, אנחנו לא נימנע ממך את זה" עדי שיחררה את האבזמים "רק תזכור שאנחנו לצידך" היא הלכה והשאירה אותי במצב לא נעים, באמת ליברוח? הסתובבתי צולע עברתי ליד ביתן אפרודיטה שהיה מכוסה מראות ונצנצים, הבטתי במראה ושקיות היו מתחת לעיני ועור חיוור עד כמעט שקוף, העיניים שלי היו אפורות כנראה שהורידו לי את האדשות, התלתלים שלי איבדו את ציבעם והיו חיוורים והעור שלי היה מיוזע מעט ומבריק וכנראה כמו תמיד הצלקת השחורה, האם באמת לעזוב?  להשאיר את מיה פה ופשוט לברוח?
"הנה הוא" קרא בן אפולו וירה חץ שנפתח לרשת ותפס אותי, הוא ציקצק בלשונו והזריק לי חומר שגרם לי להרדם שקעתי בכהות חושים הרגשתי שכל המערכות מחליטות לקחת חופשה, ונרדמתי
בחלום שוב הייתי אצל האדס, אבא שלי "עידן תרגע עם הכוחות שלך, אתה משתמש בהם מעבר ליכולת שלך". "בסדר בסדר, אבל..." לא היה לי תירוץ ממש טוב "למה אתה ניראה כמו ניקו שהיה קטן? אתה לא אמור להיות אפל כזה עם עור חיוור ופנים אדישות?"
"אני שיניתי צורה לאיך שניקו היה כדי להראות לו שהוא יכול לחזור לחייך קצת" האדס נראה כמו אבא טוב, בעצם סביר, לא הוא אבא גרוע. וואו אני ממש החלטי שזה משהו מיוחד
"אתה חייב לשלוט בעצמך, תראה מה עשית לעצמך!" הוא הצביע עליי, אבל זו לא אשמתי שהוא נתן לי כוחות כאלה
העדפתי להעלם משם פשוט, לא לדבר איתו עצמתי עיניים חזק וניסיתי להעביר את החלום למקום אחר, אבל כלום לא קרה, עדיין שמעתי את האש הנשרפת שהייתה על מדף נשקים בוערים, עדיין שמעתי זפת מבעבעת מתחת לרצפה שתחת רגליי, שמעתי את יללות משדות האנישה ומלמולים לא מובנים משדות האספודל את נהר הסטיקס והפלתגון נישפכים לתוך טרטרוס ואת המפלצות שם שואגות בזעם
"תנסה להבין אותי, אני מפקד על השאול האינסופי ולא יכול להיות אבא בו זמנית" שמעתי את האדס ופקחתי עיניים
ואז פרספונה ניכנסה לחדר היא לבשה שימלה הדוקה ירוקה מלאת פרחים ציבעוניים וזר סביב ראשה מלא פרחים, היו לה ריסים ארוכים שחורים ושיער חום גלי כמו מפל של סירופ שוקולד, עיניה ירוקות ומסביב כחולות וניראו כמו פרח כחול יפה, ואני מבין למה האדס חתף אותה, כמו כל האלים כמעט היא הייתה יפייפיה אבל נראה שהיא לא נותנת לזה חשיבות כי שערה היה בדרכו פרוע ושימלתה חומה מאדמה אבל זה השתלב יפה עם גוון עורה בצבע ריבת חלב, עורה נצץ באש והיא הזיע כנראה מעבודות גינון וחיוכה היה לבן וצחור כאילו אכלה רק משחת שיניים כל חייה.
"האדס האני🍯 (פרספונה נמרחה עליו כמו חמאה על לחם), מי זה?" היא שלחה אליי מבט גועלי והצביע עליי, "זה..." ואז התעוררתי
לדעתכם אולי זה חא ביג דיל אבל אם האדס שיקר לגבי אני צריך לדעת, אם הוא יתפס על שקר זה יהיה הסוף שלי התעוררתי קשור שוב כמו תמיד, אבל הרגשתי כאילו אני עצמי חתיף אנרגיה, היה לי אנרגיה בלתי מוסברת מטורפת, עשיתי מסע צללים ישר לביתן דמטר, ונחתתי כמו עטלף תלוי על ענף שם הופעתי מול הפנים המופתעות של הלן והיינו די צמודים זה אל זו, "היי הלן" אמרתי "אתה חייב להפסיק עם מסע צללים" היא התרחקה קצת
"נבר" ירדתי מהענף. "אתה לא אמור להיות במרפאה?" היא סידרה כמה עלים שנפלו והחזירה אותם לעץ עם הכוחות שלה ביתן דמטר מבוסס על עץ, התקרה היא עץ גדול ומתחת דשה ועצים כקירות והיה אפשר לראות את השמש דרך התיקרה היה בערך השעה 10 בבוקר ורוב החנאים כבר ערים
"אז...". "מה אסור לי לבוא להגיד לידידה שלי שלום?" הרמתי ידיים כי זה מובן מאליו
"את באה להסתובב במחנה ולהפחיד ילדים שנטרוף אותם?" הלכתי לכיוון דלת העץ של הביתן "בשם זאוס ושאר האלים עידן אתה רע" הלן חייכה והתקדמה לכיוון הדלת לידי
אחרי שהלחצנו קצת כמה ילדים בני 6-10 במחנה הלכנו למקום הקבוע שלנו לאגם, התחלנו להילחם זה בזה והיה כיף דווקה, ואז כמו פעם ראשונה שניפגשנו קווין הגיע "היי קווין" אמרתי "היי מפלצות" הוא השיב ושנינו נתנו מבט מפחיד ומטומטם של מפלצות וצחקנו, נתתי לקווין קצת צללים לחקור ולעשות איתו קסמים והוא רץ ישר לביתן הקטה, "איך באלי תותים" אמרה הלן ועשיתי מסע צללים פשוט אל שדות התותים וקטפתי כמה גדולים ואדומים, סטירים ונימפות וכמה חצויים צעקו עליי ולקחתי את מה שהם גידלו ופשוט הוצאתי להם לשון ועשיתי מסע צללים
חזרה וראיתי שהלן הצמיחה שיח תותים ואכלה מהם, "מה?" היא שאלה שהסתכלתי עליה, "כלום" אמרתי וישבתי איתה לאכול מהתותים שהבאתי, "הבאת תותים? תודה" היא לקחה תות "הממ טעים" היא חייכה, "היי השתפרת בכוחות שלך". "כן די" היא חייכה
"רוצה עם התותים האלה קצת שוקולד מומס?" שאלתי
"כן למה לא" היא דיברה תוך כדי נוגסת בתות ומגדלת במקומו עוד חמישה. השתגרתי לקונדיטוריה שהייתה בעיר וגנבתי שוקולד מומס וחזרתי עם קערה מלאה שוקולד איכותי, אכלנו תותים עד הערב והשיניים שלנו היו חומות משוקולד, חזרנו לשם ובדרך ראינו את עדי ונתנו לה קצת תותים טעימים ואז מלא מחנאים באו אלינו לבקש קצת והחמיאו לנו בחנופה כדי לקבל יותר ובעיקר בנים נמרחו על הלן ונתחילו איתה מה שהיה מעצבן בעיני כי לפני שניה הם שנאו אותה, חנפנים... "מצתער הלן תסתדרי לבד". "רגע מה?" שאלה הלן נעלמתי במסע צללים לביתן הרה ואף אחד לא היה שם ושמעתי את הצעקה של הלן "עידן!!!" וככה הלכתי לישון