יומני המפלצות (המשך ליומן חצוי)- טורניר גיבורים ומפלצות 4 הקצוות

סיום הלימודים

נ.מ הלן

היום האחרון ללימודים הגיע, התעוררתי לקרני שמש צחורות בחדר של עידן בעוד שאני רואה את הצל שלו עוד ישן דרך הוילון ששמנו באמצע החדר.
עברתי דרך המחיצה שהפרידה בינינו ונגעתי קלות בכתפו וניערתי אותו חלש כדי שיקום.
"עידן קום, היום זה היום, אנחנו נגמור את בית הספר ונחזור למחנה סוף סוף" לחשתי והוא התחיל לשפשף את עינו המצולקת בשחור.
"בוקר טוב הלן" הוא אמר מנומנם ופתח את עיניו האפורות כאבן ממורקת.
"נו קום כבר, אנחנו צריכים ללכת לבית ספר" אמרתי וניערתי את כתפיו.
"כן כן כל יום את רוצה ללכת לבית ספר רק כי את יכולה לדבר שם יותר עם רוקסאן" הוא נאנח וקם
"אוי סתום כבר, אני פשוט רוצה לחזור למחנה" הרגשתי שרירים בלחיי מתכווצים בהסמקה.
"בסדר בסדר אני קם נודניקית" הוא פיהק וחשף זוג ניבים מחודדים,
"Helen and Rocksun sitting in the tree" עידן התחיל לזמר
"די כבר זה לא נכון" הרגשתי מובכת כאילו הבטן שלי מלאת צרצרים מקפצים בשירה
"K-I-S-S-I-" הוא המשיך
ופשוט זרקתי לו כרית לתוך הפה והוא התחיל להשתעל והפסיק
עידן כרגיל לקח אותי את נייט את רוקסאן את מלירקור וקילר אל בית הספר במסע צללים והתחיל להתנשף.
"אל תגזים זה לא כזה קשה" העיר מלירקור
"אתה מודע לעובדה שהבית ס-פר הוא מאות קילומטרי-ם מהמלונה והרגע חסכתי לך חצי- שעה של ריצה במקום להגיע לפה בקלות ל-בד?" שאל אותו עידן בעוד הוא ממשיך להתנשף ושואף מלא אוויר באמצע מילים
"היי נייט!" שמעתי את הקול של סאני מהחטיבה הסמוכה
"היי סאנסאן" אמר עידן מתנשף
"בהצלחה בסיום הלימודים היום מתוקה" אמר לה נייט והיא השיבה "גם לך" והם פשוט התנשקו נשיקה ממושכת והתנתקו בצחוק
למי שלא יודע נייט וסאני נהפכו בערך בחודש אפריל לזוג רישמי אחרי הרבה לחץ שלי של עידן ושל מלירקור לגרום להם להודות שחיבה שלהם.
לאחר טקס ארוך של המנהל קראו תלמיד תלמיד ולקחת את התעודות שלו.
בזמן שהמנהל מקריא שמות המורה סימנה לנו לגשת אליה,
הלכנו כל החבורה ה"מפלצתית" לפי איך שקילר קורא לנו אליה
"מה קרה?" שאל רוקסאן
"יש פה כמה חצויים שלומדים פה, אין להם מושג עליכם, אם הם יזהו את השמות הם יתחילו לתקוף, רק זה חסר לנו בזמן שהעירפול לא עובד" נאנחה המורה
"קחו את התעודות מהר ולכו!" היא פקדה וחילקה לנו את התעודות.
הזדרזנו להתקדם והלכנו מהר מבית הספר, מי היה מאמין שמפלצות צריכות לברוח מחצויים, טוב מתרגלים לזה...
לאחר שהלכנו לבית קפה קרוב הבטתי בתעודה וראיתי את הציונים, הכל על גבול ה75 עד 85 בערך ואולי רק 100 אחד בספורט.
אחרי כל המאמצים שלי זה מה שאני מקבלת?!, השלמתי חומר של שנים בשנה. זה כל כך לא פייר. טוב לפחות זה נגמר...

נ.מ עידן
קמתי בבוקר הראשון לחופש הזה, היה קשה להגיד שלא רציתי להישאר במלונה בחופש במקום להיות במחנה, תחושה התערבלה לי כמו מערבל בטון, אינסטינקט לא מובן, גירוד חושים שלא הצלחתי להפסיק אותו.
הרגשתי שנשקפת לי סכנה איפשהו, משהו בבטן אמר לי להמשיך לשכב במיטה ולעוף בדרור חזרה לחלומות.
הטורניר לחש לי קול בראש
החלטתי להתעלם מזה וקפצתי מעל המיטה ויצאתי להתארגן למחנה. שמתי לב שהלן כבר התעוררה והשעה הייתה 9 בבוקר,
בעצם לא ראיתי אף אחד במלונה בכלל, מה שמוזר כי בדרך כלל אנשי הזאב באים בבקרים של החופש.
ראיתי את לייקאון מהלך מבוהל מכל צדדיו.
"עידן! הנה אתה! מהר כולם מחכים!" הוא שאג עליי
"מה קרה? לאן הולכים?" שאלתי
"למחנה דביל" הוא קרא אליי וגרר אותי אחריו
"רגע מה?!" למה שהלהקה תגיע למחנה?
"אין זמן להסביר" גרר אותי לעיקרון
הלהקה התחילה לרוץ ואני כרגיל לא הייתי הכי מהיר ביניהם אלה יותר צב ליד ברדלסים, עליתי על נאמ והתחילו לעוף לכיוון המחנה.
שנחטנו הייתה במרכז האוכל במה גדולה, לא ראיתי את הלהקה אז החלטתי להתיישב באחד הכיסאות בין חצויים מפטפטים ללא הרף.
"חצויים יקרים, השנה ביתן אתנה הקטנה והיפייסטוס עבדו על פרויקט יום יום קשה.
כדי חצויים הבוגרים יהיה לאן ללכת" נאם כירון נשמעו פיטפוטים סביבי.
"אנחנו מציגים בפניכם את האי כרתים!" צעק כירון
"אנה יעלו ויבואו כל מי שעזר בבניית האי שלנו, כל אלה שמפעילים ניצב סמל ההורה שלהם נא לעלות לביה"ס קרא כירון לאט אט ילדי אתנה הקטע והיפייסטוס התחילו לעלות בעוד זוהר מעליהם סמל ההורה האלוהי שלהם.
הבטתי מעליי, קיוויתי לסמל ינשוף מעלי אבל כלום אינו ארע.
בעוד בני אתנה הקטה והיפייסטוס עולים הם שולחים כלפיי מבט מלגלג.
קמתי על רגליי והלכתי לכיוון היער בצעדים חפוצים.
לא היה שום טעם להישאר שם, לראות את כולם שם שמחים ומקבלים הערכה מלבדי.
ישבתי תחת עץ סאקארה גדול בעל פרחים ורודים וגזע כהה וחום, עקרתי עלה וקרעתי אותו בכעס, עוד עלה ועוד עלה.
הרגשתי יד נוגעת בכתפי ברכות
"הו שלום, סליחה, אתה יכול בבקשה להפסיק לתלוש את העלים שלי? זה כואב" שמעתי קול נמוג
הסתכלתי והבטתי בנימפה יפייפיה, עורה היה חלק ובהיר עם מעט נמשים ושערה חום שחרחר פרוע כמו הגזע שלה  היא הייתה עטופה במציאת פשוטה של פרחים ורודים הדוקים כמו בד רגיל.
העיניים שלה היו כמו זכוכית נוצצות בחמימות וניראה שבתוך עיניה האישונים שלה כמו שקיעות של פטל. הריח שלה היה חזק, ריח של פריחת אביב.
"אממ כן, סליחה" אמרתי  תפסתי בעלה שתלשתי כבר ולחצתי עליו חזק בכעס.
היד שלי נהפכה לשחורה וזוהרת, העלה התחיל להתייבש ונעשה שחור וחסר חיים,
"אפשר לעזור לך?" שאלה הנימפה במבט סקרן
פסעתי לאחור, מועד על פרחים, מנסה לגרום ליד שלי לחזור לקדמותה, זרם שחור נורה מהיד לשיח גרגורי יער והתייבש, ואז לעץ אורן שנבל והתעורר לאפר.
"מה קרה? אתה בסדר?" היא שאלה
"לא, תתרחקי ממני" נהמתי מבוהל.
הרגשתי עצם לא מזוהה פוגע בקרסול שלי וגורם לי לעמוד אחורה, בעוד זרם של כאב פוגע לי בראש ונדמה כמו חלוקי נחל בתוך הנחל שאליו מעדתי.
הרגשתי שהמים חובקים אותי המוזרה, מכים בי ועם זאת מלטפים, קשורים אותי בעדינות לתוך הנחל, הכל הטשטש בעוד שילוב של איכור ודם עולים מעליי ומעל לזרם הנהר, יוצאים מהראש שלי בשקט, נשימותי נעטקו ויצאו מגופו, ממלאת את הריאות שלי בקצף וגלים שמתנגדים זה בזה המחול, ואז קרסתי.