יומני המפלצות (המשך ליומן חצוי)- טורניר גיבורים ומפלצות 4 הקצוות

כמה קשה כבר יכול להיות להגיע לביתן הרה?

בחלום הופיעו סביבי קורים, קורי עכביש בגודל של אזיקים, צמרמורת קרה עברה בי,
הרגשתי שהעיניים שלי צורבות,
הידיים שלי הרגישו כמו שילוב של בוץ ואש, לרגע הן נוזליות ולרגע חזרו למצב אש שחורה, הם געשו וזה התחיל לעבור בכל גופי, עד שפשוט נהייתי חצי שקוף, כאילו כיסוי שחור שקוף כמו קרח עטף אותי, הצמרמורת עברה והחשש התנדף, הרגשתי לא קיים, כמו אור, כמו משהו שאי אפשר לגעת בו, זה היה מוזר, הרגשתי קול שקט מטייל לי בראש "אומברה" לחש קול ארסי נמוג
הבטתי ביד שלי וקעקוע של עכביש שחור היה עליו, הערביש זז על הגוף שלי וטייל כאילו חי בעור שלי היה לו סמל של עלה של קלפים על ראשו, הוא טווה קורים והמחשבה עשתה בי צמרמורת שנמוגה כחלף הרוח, הוא ארג באותיות מחוברות "אומברה" צל בלטינית, הקורים הפכו לאותיות וקפאו והעכביש איתן
ואז התעוררתי שוב במרפאה
"לעזאזל איתך אם לא תפסיק לברוח הימים שלך רק יתארכו כאן" אמר לי בן אפולו בעם שיער שתני ועיניים ירוקות בשם קייל
"לפחות אני יכול ללכת לאנשהו עם מישהו?" שאלתי
"כן תלוי למי" השיב קייל
"למיה אוקיי?" שאלתי
"למיה? אמממ חובתי היא ללוות אותך אליה" הוא צפצף לחיוך  צץ על פניו אבל עיניו שקועות ביגון מה שבלבל אותי
"שיהיה" גילגלתי עיניים
"קדימה בוא, אני עוד צריך לקרוא להלן וקווין בדרך" אמרתי, האמת זה היה די פשוט לחשתי שהלן תקרא לקווין והיא והשמיעת זאב המגניבה שלה, יצאנו אני וקייל מביתן אפולו לכיווו ביתן הרה ומשום מקום הלן הופיע מולנו עם קווין בידיים שלה מבוהל, היא הורידה אותו והוא פשוט השתטח על האדמה וחיבק אותה, "כן... לא הודעתי לו ממש שאני לוקחת אותו אלייך" היא צחקה
"את מטורפת" קווין ירה אליה מעבר לכתפן
"עם זה אני מסכים" אמרתי
"שתוק כבר קטנצ׳יק" היא נתנה לי אגרוף בכתף שאולי נראה חלש וחברי אבל זה הרגיש כמו מכה של מתאגרף מיומן
"סוווו למיה?" ניסיתי להתעלם מהמכה שהלן הביע לי
"אתה יכול ללכת אם באלך, הלן וקווין הגיעו, אני לא צריך ליווי, אלה אם כן באלך לבוא איתנו" אמרתי
"לא זה בסדר יש לי מלא מטופלים" קייל נראה קצת עצוב אבל הסתובב והלך,
נראה ששחכתי את החברים שהיו לי אלה שהיו איתי במסע, קייל הזכיר לי את חלקם מאוד משום מה, אבל זה לא משנה, אני לא שייך יותר אליהם
"היי מה את לובשת?" שאלתי את הלן, היא לבשה חולצה אפורה עם ציור של ורד בורדו שהצבע שלו נראה כמו שילוב של דם ומוות, לורד ההוא היה קוצים והוא התחיל בקצה התחתון של החולצה בצד ימין עד לפינה השמאלית שלמעלה, החולצה כוסתה נצנצים כחולים שהזכירו לי ריקוד כוכבים מדהים. מלבד זה היא גם לבשה מעיל עור (מזויף) שחור שהגיע עד אמצע הבטן שלה.
"כירון רוצה שלא נלבש חולצת מחנה כדי שיזהו שאנחנו מפלצות,הוא מעדיף שחור וזה הפריט הכי שחור שיש לי..."
"הנבלה..." סיננתי
"אני דווקה אוהבת להתלבש איך שבאלי" אמרה הלן
"טוב לא משנה כמה שחור הוא ישים עלייך את עדיין נראת קורנת וחייכנית כאילו יש לך שמש בשיניים"
"אווו בסוף אתם עוד תחזרו להיות ביחד" אמר קווין
"תאמין לי שלא, אתה לא רוצה להתמודד איתה שהיא עצבנית" צחקתי
"ברור" קווין חייך חיוך תחמני, שנינו חשפנו שיניים והוא נרתע
"כמה זמן לוקח להגיע לביתן הרה?" שאל קווין
"אנחנו לא הולכים, אנחנו עדיין מחכים שתפסיק לחבק את האדמה" הלן צחקה
"וללטף אותה" הוספתי
קווין קפץ על רגליו וגירד את עורפו בבושה
"רוצה עוד סיבוב קווין?" שאלה הלן והושיטה ידיים בחיוך סטני
"מפלצות..." קווין סינן
הלכנו לכיוון ביתן הרה בערך חצי דקה עד ומשהו פגה לי בעורף, ראיתי 2 בנות צוחקות, זו הייתה בת ניקה ובת אפרודיטה, הן זרקו עלי מסטיק כאילו אני פח
כן אולי זה לא ביג דיל בשבילהן אבל כן בשבילי, נבעס לי שאני שונה, נמעס לי שאני מופלה ועוד יותר נמעס לי זה שעושים את זה להלן כי מיד ראיתי מסטיק תקוע בשיער הסבוך שלה
"אתן חושבות שזה מצחיק?" יריתי מעבר לכתפי
"בואו אני אלמד אתכן משהו יותר מצחיק" קמצתי אגרופים הסתובבתי
"עידן עזוב את זה, הנה המסטיק יצא זה לא ביג דיל" הלן צעקה
"בוא נראה אותך" אמרה בת הניקה ושלפה שתי חרבות ענקיות
היא רצה לכיווני ואני יריתי צללים לעברה, איך אני אסביר לכן מה זה צללים... תחשבו שזה נראה כמו בוץ עם הרבה מים בשילוב של אש, אין להבות אבל זה לא ממש שאפשר להחזיק את זה, זה נראה כמו בוץ ששולטים בו אבל זה שחור וזוהר.
בת הניקה לא הפסיקה לרוץ לעברי ואני מתכונן להעיף לה צל על הפנים שיחסום לה את הראיה ואולי קצת קצת את הנשימה
"עידן תפסיק" הלו צעקה אבל כבר לא היה לי אכפת
הרגשתי שוב את ההרגשה בחלום העכביש, הוא היה על היד ולא הפסיק לזהור בשחור ולטייל עליי
המילה אומברה על היד נצצה
טיפוס של צללים הסתחררו סביבי
בת הניקה הפסיקה לזוז והניחה את הנשק, בלי כוונה כבלתי את ידיה ורגליה והיא נאנקה בכאב לנשום כי כל פניה שחורים,
הרגשתי שתי ידיים מסובבות אותי, "עידן תפסיק את זה" הלן צעקה הקול שלה התעמעם לי באוזניים
"בבקשה, תוכיח לכירון שאנחנו לא כאלה, שאין לנו כוונה לפגוע, אתה רק מחזק את עמדתו" היא ניערה אותי
נפלתי על הברכיים שלי בכאב והרפתי את כל גופי ,הצללים איבדו חיים דממת אל חוט שררה עד שקול פרסות נשמעו, כירון הולך להגיע אז עדיף שאני אלך, עשיתי מסע צללים אבל במקום ללכת לים כהרגלי הגעתי לאגם, המחשבה הזו שאולי כירון צודק תקפה לי את הראש, אני באמת מפלצת, אני לא שייך לפה, עדיף שאני אלך מכאן לפני שאני אפגע באמת במישהו, ישבתי בצל עץ, הייתי שקוף למחצה, אם אני לא ארגיע עם הכוחות שלי בסוף אני אגיע לתליון כל 5 דקות
הלן הגיע אליי די מהר, וואו היכולת שלה לרוץ במהירות כזאת בכל המחנה הרשימה מאוד
"עידן תסביר לי, מה קרה?" היא שאלה והתיישבה לידי רק בשמש, כך שהאור והצל הפרידו בנינו
"כלום" שיקרתי בשקט
"יופי!!! עכשיו את האמת." היא דיברה בקול נעים, הקול ההוא שגרם לי להכיר אותה, הקול שהיא שרה איתו
"תסתקל עליי, מה קרה?" היא הרימה את הסנטר שלי לעברה והמבטים שלנו נפגשו, אפור נגד זהב, (אא כן הורדתי את העדשות)
נאנחתי ונשכבתי על הדשה
"תודה רבה עידן" הלן אמרה
"על מה?" שאלתי
"על זה" היא הזיזה אלפי עשבים ושכבלו אותי , הם היו שכבות על גבי שכבות של שרכים חזקים כמו שלשלאות
"אתה חלש מכדי לבצע מסע צללים נוסף או כל כוח אחר" היא נשכבה לידי האור והצל שוב הפרידו בינינו "עכשיו ספר לי, מה קרה? או שלא תלך מכאן" היא המשיכה
"זה כלום רק שאולי כירון צודק, אנחנו באמת מפלצות, ואת הרגוע בנינו, אני לא כמוך, אני לא יכול לשלוט בעצמי, הכוחות שלי מועטים וחלשים, הם לא יכולים להרוג כמו שלך אבל הם יכולים לפגוע"
"זה הכל? אוקיי תקשיב, כירון טועה, אתה יכול לשלוט בעצמך אני יודעת שכן, אתה רק צריך להרגע, להבין מי אתה, אתה לא כמו שאר המפלצות, יש לך כוונות טובות ואתה רק צריך לזכור את זה" הלן שחררה את הכבלים שלי
ופשוט שכבנו שם בדשה היא באור ואני בחושך, בהינו בשמיים כשעה עד שהלן הרימה את ראשה, "שמעתי רעש, ואני לא חושבת שהוא טוב...