יומני המפלצות (המשך ליומן חצוי)- טורניר גיבורים ומפלצות 4 הקצוות

נער כספר נעול

נ.מ מיה

רצנו בערך כמה שעות למחנה החצויים, בתור קבוצה קשה מאוד לנוע.
לא הבנתי מה פשר הדבר שלייקאון רוצה שבכלל שנלך למחנה, ולמה הוא דחה את התחרות.
קמתי לכיוון הלן מהר והתחלנו לדבר.
הגענו למחנה כולנו עם שיער פרוע מריצה מתנשפים ללא הפסק, ימינו דרך קלה חצויים עם נשקים, חלקם ניראו בשוק, חלקם עשו לחלק לאנשי הזאב עיניים, חלקם עם נשקים מכוונים אלינו בהיכון בעיניים בוערות.
כירון רץ קדימה אלינו וניגש ללחוץ את ידו של לייקאון במבט של תיעוב עמוק.
עידן לא נראה לעין בכלל, את שאר היום ביליתי בלחימה עם כמה חצויים שביקשו להתאמן איתי, תיקנתי את הטעויות שלהם בעוד הם מנסים לשסף אותי.
לאחר ארוחת ערב משביע עלה כירון לבמה מסוימת בעוד רוח ערב קלילה נושבת עלינו בעל שמיים מלאים יהלומים שמרצדים ונוצצים.
"חצויים יוונים, אנשי זאב, לאחר אלפי שנים של תחחים סיכסוכים אני לייקאון הגענו לפשרה לאחד את כוחותינו לבני ברית" נאם כירון
שתיקה של כוח סררה בזמן רוח הערב השואגת.
"כדי ליצג את הברית יגיעו למחנה הרומאים וציידות ארטמיס כדי לפתוח בטורניר 4 הקצוות, כל למחנה יבחר ב2 מפלצות או חצויים שיתמודדו על התואר, בטורניר יתקיים בעוד מספר ימים, החצויים שרוצים להגיש מועמדות מוזמנים לגשת לבניין הראשי, ערב נעים" אמר כירון  הבעל שתוק, התנתק מהעולם, הכאוס גדול של שתיקת להם, אנחנו וחצויים בתור בעלי ברית? האם הטבע התהפך בדעתו?
הרגשתי הרגשה מוזרה, חלל בילתי מזוהה ממלא את ראשי הנעימות מתמסרת מטרידה מחשבות.
הרגשתי צורך לקום משם במהרה בעוד אני רואה אנשי זאב כמוני מהופנטים כעיוורים, נלחמים בעצמם מתוך אינסטינקט.
לבסוך קמתי ראשונה ואחריי כמה וכמה הלכתי לתומי לטייל ביער, שלוליות של צללים נשפחו על הדשה הזח.
זימזמתי בשיר נעים בעוד אני קולטת סביבי עשרות נקודות בוהקות וכסופות כירח.
ציידות ארטמיס הקיפו אותי, ומולי עמדה אחרת מאשר קיה...

נ.מ כללית
הלכתי לעברן בקור, יושבות על כיסאות המלכות שלהן, רק צלליות שחורות נותר לראות מהן, אך אי אפשר לטעות בפניהן החמורות והכועסות.
"עשיתי כמבוקשכן גבירות" אמרתי בראש רכון
"אך טיפלת בהכל?" שאלה צללים בעל קול צורמני כרוח.
"לא.." נאנחתי, "אני עושה כמיטבי, מנסה לעזור לכן! אני לא פועלת פשוטה!" נעמתי ושיערי התנופף מעליי בגעש.
"הו לא יקירתי אינך פועלת פשוטה" אמר קול נוגה נשפך עליי כמים זכים
"הינך מפתח, אך כל מפתח צריך מישהו שיסובב אותו אם לא כך?" המשיך הקול הנוגה.
"עכשיו השלימי את משימתך, אני רוצה לפחות 500 כאלו ולא פחות" רדתה בי אחת מהן, הכעס שהיה בקולה לא נתן לי לגלות מי מהן דיברה
"כמובן גבירות".

נ.מ לא ידוע
רדפתי לאחר הנער המסתורי, שיערו קודר וצלקתו בוערת, פניו חסרות חיים ללא רגשות אך עם זאת ממלאות תקווה אפורות כקרח ומוכתמות בקווים קלים וכהים מעט של פציעות, עיניו שקופות כזכוכית נוצצות בתוך אפלת גופו, ניצוץ של תקוות שיו, נראה שהאלם הצעיר מחכה בעיניו אחוזות הפניקה לדברים שלא יקרו.
הוא השמיד צמחים כמו שריפה, משחיר אותם כעשן רך, הלמות של חרטה נהלמו בו בכוח, כמו שריפה ללא שליטה.
הוא מעד על עורפו בתוך נהר בעוד נאבק לנשום.
אם רק הייתי אמיצה, אם רק לא היה בי קול רוקע בחוזקה להתרחק מהנער, הוא עוד היה בסדר, בהכרה, לו הייתה לי עוד הזדמנות להצילו, בעוד עיניו נפקחות לרווחה דומעות במים המלוחים, אישוניו היו כמו ניצוץ החול בתוך שקיעת הדם צורבות.
סביבו דם ואיכור גועשים בקצף.
אילו רק לא היססתי הנער ההוא, הנער המיסתורי כספר נעול, עוד היה חי.

כן... אין לי מה לכתוב פה ממש
מי כבר קורא את הסיפור העלוב הזה?!