יומני המפלצות (המשך ליומן חצוי)- טורניר גיבורים ומפלצות 4 הקצוות

קרב וכאב מהעבר

נ.מ עידן

דישדשתי הרחק מהמכתש, רצתי מהר אל הביצות ומה שהשגתי היה דל ביותר, חגורה, טוש לורד, כמה חצים מורעלים ומוט ברזל קצר שמתקפל לטבעת בצורת זר דפנה.
רצתי מהר והרגשתי את ידי החלקלקות מזיע מחזיקות בחפצים.
כאה צרב בראש שלי כמו ברזל לוהט, לוחץ על המוח נמצט בשום מקום ובכל מקום, חסרים לי נוזלים.
הבנתי מאיפה בל השיגה את המים התא, התחמנית הזו שאבה נוזלים מהגוף שלי.
נישענתי על עץ מחוספס ומיששתי את דרכי המתעוורת עט עט.
הרגשתי במשהו ספוגי, זה היה עלה ספוג מים, טחבתי אותו לפה עם עוד כמה והרגשתי מים חמים נשאבים בפי, ראשי פעם עןד ועוד.
הגעתי לאגם קטן ובוצי.
ידעתי זה יהיה מלוכלך ויתנקם בי אבל פי פשוט נמשך לתוך המים.
לגמתי ופי התמוגג מסיפוק.
לא רציתי להפסיק, אל המחשבה על סיכון דחפה אותי מהאגם, המשכתי להתקדם והחלטתי לטפס על עץ.
שמעתי תקתוק מכני בקרבת מקום.
הלכתי לעברו אבל הדבר הכי קרוב שעיני חזו בו היו שירת נמלים הולכת.
המשכתי להתקדם הרחק מפני התקתוק, וסכין ננעץ לידי.
"תראי מה מצאתי, איזה מפלצת חמודה, אפשר לשמור אותה?" אמר קול מזוהה.
אדי קור התפשטו על פני השטח.
"לא לא לא, אבל למה שלא נהרוג אותו?" אמר קול שלי
חיוך צחוק נגס בי.
הסתובבתי וראיתי את זוג הבנות החמדמדות שהכרתי בעבר.
"שלום קרן אור, שלום ילדת ארטיקים" הסתובבתי.
ואכן הן עמדו מולי כועסות אבל משועשעות.
"אהבתי את מה שעשית בל, תחמני ביותר".
"תודה תודה, אני יודעת שאני גאון" היא קשה קידה קטנה.
"רוצות להרוג אותי?" שאלתי
הן צחקקו במבט נחוש
"אוקיי, קדימה" הרמתי ידיים ומבטיהן היה מופתע.
בל חייכה בצד ימין של שפתיה הוציאה הביצה חנית קרח שהיא יצרה, רצה אליי בחיוך אבל מבטה נהיה מבוהל מבולבל שראתה שאני מחייך בשלווה.
קצה החנית היה סנטימטרים ספורים ממני, מאיזור החזה שלי, שיניתי את הטבעת בחזרה למוט ושברתי בעזרתו את החניט קרח.
"עירנות וסבלנות, זה שם המשחק" בעטתי בבטן של בל.
עלה לי רעיון לנשק, בלי לחשוב יותר מדי יצרתי מצטט הברזל חרב כמו בסטאר וורס,
רק החלפתי את האור בצללים, סאני זרקה עליי סכין וחסמתי אותי עם החבר, הוא יותר נבלע בתוך החרב, מבט שוק היה בפניה החיוורות.
יכולתי להיזהר יותר, הייתי שאנן, הרגשתי כל כך טוב עם הכוח שלי, סוף סוף רציתי להיות עצמי, מפלצת.
זה עלה לי בהרבה, יכולתי להוריד את מפלס המתחרים, אבל היהירות זחלה אליי וניכנסה אליי, הייתי השיריון שלה.
דמיינתי את פניו של כירון סובל למראה החצויות שבהלם.
אבל זה קרה, בל העיפה ממני את החרב חושך בעזרת קרח.
היא תקפה אותי מהר מדי.
המציאות העיפה את השאננות ממני, נשכבתי בבוץ בכאב חורץ.
קרח תפס אותי לחוד הייתי כצבי ברשת ציידים.
הן רכנו מעליי בעטו בי בחזרה, שרטו ונהנה מכל רגע.
זה החזיר אותי לימים.
לימים בהם כל פעם שלא השתלבתי הכו בי, ללא רחמים, זה הכה בי את הפלאשבק הנורא.
לא! מה עשיתי? אחחח, הצילווו באגרופים זועמים הכו בי, מגן על פני, אך לשיו.
אבנים ניזרקו עליי, מקלות שררו באוויר והצליפו בי כמו שוט.
צחוקים מלגלג של הילדים נבלע בתוך צרחותיי לעזרה שנפלטו מפי לשיו.
בכוחותי האחרונים עשיתי מסע צללים אל המוט זרוק ונעלמתי, לא יודע לאן או מתי, פשוט ברחתי, בדרך נס.
גופי היה מלא חבלות, דם זלג מאפי מלטף את השריטות הקורעות את עורי, גופי דאב.
הכאב התגשש עליי.
תפס בי אחיזה. מפרק את גופי ועם זאת בא בכוונות טובות.
הכאב הוא רק אות לגוף שאני בסכנה, לא כל דבר רע ופוגע רוצה לעשות זאת רע, נקודת המבט קובעת הכל.
מגפיי נתקעו בבוץ, הגב שלי היה מלא בבוץ דביק נותף ממני וצועד על גבי העדינות משאירים שובל דק מהם בדרכם.
גופי מנסה להתעושש, צולע שוטטתי בין שיחי הביצה, התקדמתי לעבר מקום מסוים ברדיפה כושלת אחר סנאי שברח כשצדתי את חברו.
המשכתי להתקדם בעקבות ציות ציפורים בתקווה להשיג אוכל לערב.
תהיתי מה עובד על השאר, על מי שלא ראיתי מתחילת הטורניר, לייקאון, הקנטאורית הרומית, השליחה השניה של ארטמיס, הלן, החייל הרומי.
אכן היינו לוחמים מובחרים כל אחד וסיבותיו שלו.
חוץ ממני אולי שכירון שם בכוונה.
מה הוא לא יעשה בשביל להרוג אותי?!
המשכתי לעבר ציות הציפורים שנפסיק במהרה.
דממה קפואה ריחפה על פני הזירה.
כל רשרוש עלים ועלה יבש מתפצפץ נשמע בסביבתי.
בעלי החיים חשו בנוכחות, נוכחות של משהו מסוכן, יצור בעל כוח רב, אולי חיה, כמו דב או נמר.
הן חשו בזה והסתתרו במהרה.
הרגשתי גם אני, ברחתי בחודשי המפלצות שלי משהו, יצור שלא זיהיתי.
הוא אכן היה חזק במיוחד, אבל שקט.
זהיר, ערמומי, יכולתי להרגיש אותו, משמאלי, מרחק של קילומטר בלבד.
הלכתי לכיוון השני, ידעתי שהוא ירגיש בי אם אהיה קרוב.
הלכתי בין העצים סוקר את האיזור במבט תוהה וסקרני.
הלכתי והעלים הנבולים שבורים לרגליי נמחצים.
בבוץ רח וגמיש כיסה את נעליי עד קצה הסוליה.
המשכתי ללכת בעוד אור מכה מבעד לחופת העצים על הבעות והאדמה.
המשכתי בדרך עובר על עצים נוגע בהם כדי להרגיש שהם קיימים,להבין שכל זה לא חלום, שאני לא במיטה שלי עכשיו ישן יום לפני המבחן הגדול במתמטיקה וסתם חולם ארוכות, איך הגעתי למצב כזה? שאני נלחם על חיי?
זה לא חלום, לא משנה כמה פעמים הרגשתי שזה כן, זה לא, זה אמיתי וזה כאן ועכשיו.
הרגשתי סכנה עורבת מכל כיוון, אבל זה היה הגיוני, אני נלחם על חיי כאן והסכנה בכל מקום.
המשכתי בין העצים לבדי, טוב ככה חשבתי לפחות.
לפני ששמתי לב נוטרלתי ומישהו היה מאחורי.
מצמיד עצם חד לגרוני.
או יותר נכון מישהי.
סוף סוף מצאתי את הלן.