bubbles

פרק 1

ג'ימין הלך לאורך המסדרון הארוך עובר על פני דלתות החדרים, רוצה להגיע כבר אל החדר שלו כדי שיוכל להניח את התיק הכבד שעל כתפו ולשטוף את פניו שהיו מכוסות בשכבה דקה של זיעה, תיק האימונים התלוי על כתפו התנדנד מצד לצד עם כל צעד שהוא ביצע, ג'ימין לא ידע איך הוא מצליח ללכת כשכל השרירים שלו כואבים מהאימון האחרון שארך ארבע שעות, זה לא היה אימון רשמי בו כל חברי הקבוצה שלו היו נוכחים והמאמן היה מלמד אותם תרגילים חדשים, זה היה אימון שהוא קבע לעצמו, אימון בו הוא היה מחליק לבדו על הקרח כשאוזניות טחובות באוזניו והוא מבצע את התרגילים שהוא הכיר שוב ושוב. הוא נהנה לראות את הסימנים שנעלי ההחלקה הכחולות שלו בצעו על הקרח הדק, הוא נהנה לחרוץ את הסימונים האלו על כל משטח ההחלקה הגדול,
"יה, תיראה מי בא," הוא שמע קול מוכר מלפניו, קול גבוה שהביטחון העצמי נטף ממנו בגלים, "הבלרינה חזרה מאימון." המשיך ג'יי הופ עם המשפט הקבוע שהוא אמר כל פעם שהם נפגשו, נעמד מולו ביחד עם החבר שלו בעל השיער החום הבהיר והחיוך המרובע, קים טאהיונג,
"שלום," מלמל ג'ימין וניסה לעקוף אותם, לא הייתה לו סבלנות לשמוע עכשיו עד כמה החלקה אומנותית על הקרח זה מקצוע של בנות, או עד כמה זה מוזר שבית ספר כל כך מפורסם לספורט פתחו מגמה כזאת, או שכל התלמידים שמחליקים על הקרח הם בנות בתחפושת או בנים פגומים.
נכון, ג'יי הופ אף פעם לא אמר דברים כאלו, הוא רק צחק על ג'ימין שהוא נראה כמו בת, או שהבגדים שהוא לובש בהופעות ובתחרויות מבליטים כל מיניי דברים שהוא לא בטוח שג'ימין רוצה שאנשים אחרים יראו, ג'ימין חש את פניו מאדימות שוב כשהוא נזכר במשפט הזה, ממש הסמיק כשג'יי הופ אמר את זה. את שאר הדברים המרושעים שבאמת פגעו ברגשותיו של ג'ימין ושל שאר החברים בקבוצה שלו אמרו תלמידים אחרים, בעיקר אלו שהיו ב'הרמת משקולות'. התלמידים השרירים שהעדיפו שתהיה להם בטן מעוצבת ושרירי ידיים מנופחים מאשר חברים או אנשים רגישים לידם.
ג'ימין צעד קדימה, חולם להגיע לחדרו אבל ג'יי הופ חסם לו את הדרך, לא נותן לו לעבור.

"אתה ממהר לאנשהו?" הוא שאל בחיוך מבריק שחצה את פניו לשניים,
הוא תמיד עם החיוך המעצבן הזה, חשב ג'ימין לעצמו,
"ג'ימין," מישהו הניח יד על כתפו, ג'ימין הכיר את בעל הקול, והאחיזה שעל כתפו הייתה מוכרת, "אה.. שלום הוסוק, שלום קים טאהיונג," אמר ג'ון ג'ונגקוק והוריד את ידו מכתפו של ג'ימין, הופך לשקט פתאום, ג'ימין נשך את קצה שפתו, מתאפק לא לחייך חיוך ענק שיחשוף את מה שהוא הרגיש מאותה שניה שקולו של ידידו הצעיר הגיע לאוזניו. עכשיו ג'יי הופ לא יעקב אותו.
ג'יי הופ דיבר איתו רק כשטאהיונג היה ביחד איתו או כשלא היה אף אחד לידם, ג'ימין שיער לעצמו שזה בגלל שג'יי הופ לא רוצה שאנשים ידעו שהוא מדבר עם 'הבחור שלומד את הדבר המוזר הזה שבדרך כלל בנות עושות.' ג'יי הופ הופיע בדרך כלל בזמנים שג'ימין היה לבד, אחרי אימון, ליפני אימון או באימון. ג'ימין הכי שנא כשג'יי הופ היה מופיע פתאום ומתחיל לצעוק לו דברים בזמן שהוא מתאמן על תרגילים מסובכים ונופל על התחת. לפעמים הוא היה משתדל לענות בנחמדות לג'יי הופ, אבל לפעמים בזמנים כמו עכשיו כשהוא מרגיש כל שריר מתכווץ עם בכל צעד שהוא עושה, ג'ימין העדיף לשתוק ולהתעלם מימנו, אחרי הכול הם שניהם בשנה השניה בבית הספר, זה לא שהוא צריך לכבד אותו ולענות לו על כל שאלה.
"אני הולך לחדר האוכל, אתה גם בא?" שאל ג'ונגקוק לידו בשקט, מתנהג באותה צורה ביישנית ופתאומית שהדהימה אותו בעבר.
"בא נלך," ענה ג'ימין והם עקפו את ג'יי הופ שעמד עם ידיים תחובות בתוך הכיסים בסקיני השחור שהוא לבש וגם את קים טיונג שעמד עם ידיים שלובות וחייך לעברם, ג'ימין עבר את עננת הבושם שהקיפה את הוסוק, מתקדם לכיוון החדר שלו בעליצות, נשאר לו רק עוד קצת ללכת והוא יגיע אל החדר שלו, אחר כך הוא יוכל לחשוב על ההליכה לחדר האוכל.

"אתה כל כך ביישן" צחק ג'ימין על ג'ונגקוק בזמן שהוא פתח את דלת החדר המבולגן והקטן אותו הוא חלק עם תלמיד אחר ושמט את תיקו הכבד בפתח, מותח את זרועו בהקלה,

"אני פה רק חודש, אני בשנה הראשונה שלי ואני לא מכיר פה את כולם.." ענה ג'ונגקוק ונשען על משקוף הדלת, ממתין בסבלנות שג'ימין יסיים להתארגן, ג'ימין העיף מבט בחברו הצעיר שלבש חולצה קצרה, הוא לא הבין מה הקטע של הבנים שמרימים משקולות שכמעט תמיד לובשים חולצות קצרות, הוא תהה לעצמו אם הם מנסים להדגיש את השרירים שלהם בדרך הזו ולמשוך תשומת לב, למרות שג'ימין היה מסופק מאוד שג'ונגקוק לבש את החולצה הזו בגלל הרצון שאנשים יסתכלו עליו, הוא היה חדש בבית הספר, הוא לא התחבר כל כך לבחורים והוא דחה הרבה הצעות של בנות לצאת איתו, היו גם אנשים שאמרו שהוא בא ממשפחה ממש עשירה, ג'ימין יצא מהחדר וג'ונגקוק בא ישר אחריו, ג'ימין אף פעם לא הבין למה ג'ונגקוק הגיע לבית הספר שלהם, בעיקר לא חודשיים לפני סוף שנה. אבל ג'ונגקוק אף פעם לא דיבר על זה וג'ימין לא לחץ עליו, הוא ידע שאם ג'ונגקוק ירצה לדבר על זה הוא יגיד לו בסוף.

"אני כל כך רעב," אמר ג'ונגקוק בתגובה לריח האוכל שהתפשט באוויר מכיוון חדר האוכל הגדול והרועש, גם ג'ימין הרגיש איך הבטן שלו מאיצה בו להיכנס לחדר האוכל אבל יותר משהוא היה רעב הוא היה עייף, וכל מה שהוא רצה באותם רגעים שהוא עמד בפתח חדר האוכל המלא בתלמידים היה לחזור לחדר שלו כדי להתקלח וללכת לישון.

אז כמו שרובכם יודעים החלטתי לשפץ את הפיק הזה ולהעלות אותו מחדש, שיהיה לכולם סופ"ש מושלם.
mim❤