ג'ימין ישב על ספסל העץ החום והסתכל על קים נאם שהתרחקה ממנו בצעדים כעוסים, תנועותיה חדות. הוא לא רצה שזה יגמר ככה, הוא רצה שהם ישארו חברים טובים אבל היה נראה כאילו הפרידה של שניהם תגרום לזה שהם לא יחליפו שום מילה, לא יהיו יותר את השיחות עד לשעות הלילה הקטנות, לא יהיו את היציאות בשעות הצהריים המאוחרות ולא יהיו את כל המפגשים האלו שתמיד גרמו לג'ימין לחייך.
הוא היה מבובל מתגובותיה של אה נול, היא הגיבה בחריפות לכל מילה שהוא הוציא מפיו. העצב שמלא אותו כמעט וגרם לו לבחילה. ועקצוצי הכאב מרגלו הפצועה גרמו להרגשת האומללות שעפפה אותו להתגבר.
הפלאפון אותו ג'ימין אחז בחוזקה צלצל, זה היה הצלצול המיוחד שהוא שם ליונגי. בדרך כלל ג'ימין היה ממהר לענות לידידו, ואילו הפעם עברו מספר שניות בהם הוא בהה במספר שהופיע על צג מסך הפלאפון, "הלו," הוא ענה לבסוף, ואפילו הוא חשב שקולו נישמע מעורר רחמים.
"ג'ימין חשבתי שרק הלכת עם קים נאם לרופא, מה לוקח לכם כל כך הרבה זמן? אמרת שתבוא ונצפה ביחד במשחק כדור סל בין ניו יורק וצרפת. אבל המשחק כבר תכף נגמר..." אמר שוגה בקול מתבכיין, "אם אתה מעדיף להישאר עם קים נאם זה בסדר, רק תגיד לי בשביל שאני לא אחכה לך." המשיך השני,
ג'ימין נשך את שפתיו בכוח, "זה לא זה." הוא אמר אחריי שתיקה קטנה, קולו כמעט ונשבר במילה האחרונה, כמעט והסגיר את מה שהתחולל בתוכו, את סופת הרגשות שאימה להטביע אותו.
"ג'ימין הכול טוב? למה אתה נשמע ככה?" עכשיו שוגה שם לב לנימת קולו של חברו, והדאגה שלו הורגשה בכל הברה והברה. "איפה אתה?" הוא שאל וג'ימין התאפק לא לבכות, מתאפק לא לתת לדמעות לגלוש החוצה, ההרגשה שמספיקה רק דמעה אחת כדי שהוא יבכה במשך שעות לא עודדה אותו. ג'ימין רצה להישאר חזק, למרות שבתוכו הוא הרגיש חלוש.
"על ספסל," הוא ענה "ליד הפארק עם המזרקות הצבעוניות," ג'ימין הסתכל על המדשאות הגדולות שמולו, ועל המזרקות המרוחקות, אלו שהוא ואה נול אהבו לטייל לידם בערבי הקיץ הלוהטים.
"חכה לי שם." ביקש יונגי וניתק.
וזה מה שג'ימין עשה, הוא ישב על הספסל בוהה באנשים שעוברים מולו וחשב עוד כמה טעויות הוא יכול לעשות לפני שהוא ישבר לגמרי.
"ג'ימין," יונגי נעצר מולו, נשימתו מאומצת כשהוא צנח לישיבה לידו,
ג'ימין השפיל את מבטו, "למה רצתה?" שאל, הוא לא רצה להטריח אף אחד.
"היית נשמע רע ואתה נראה הרבה יותר גרוע." חברו ענה, עדיין מתנשם בכבדות,
"לא היית צריך לרוץ, זה לא ישנה כלום." ענה ג'ימין ומיקד את מבטו בנעליו האדומות והמשופשפות של השני, המכה שבעורפו הייתה לא צפויה והבהילה אותו.
"תפסיק עם המבט הדיכאוני הזה. ראיתי אותו יותר מידי בשבועיים האחרונים, קום." יונגי משך את ג'ימין מהספסל, לא נותן לו לשקוע ברחמים עצמאים, או להתעצבן על המכה. אלא הוביל אותו אחריו לכיוון המדשאות הגדולות.
הם הלכו בשקט למשך כמה דקות, מסתכלים על הילדים שרצו ושיחקו, "זה משהו שהרופא אמר?" שאל שוגה בעדינות, הוא ידע עד כמה חברו אוהב להיות בסביבת ילדים קטנים, ואיך הם מרגיעים אותו.
"לא, הרופא אמר שהרגל החלימה יפה ושאני יכול לחזור לאט לאט לאימונים, בלי הרבה עומס בהתחלה." יונגי חש הקלה למשמע הדברים אבל הוא הרגיש מבולבל, קולו של ג'ימין לא הביע את השמחה שהייתה צריכה להיות שם. אם זה לא הפציעה שגורמת לו להיראות כל כך חסר חיים אז מה זה כבר יכול להיות?
"ניפרדנו." אמר ג'ימין פתאום, עונה תשובה לשאלתו חסרת המילים של ידידו,
"מה?" זה היה כל כך לא צפוי שהוא מצא את עצמו עומד במקום ונועץ מבטים בשבור הלב שהלך לצידו,
"אני וקים נאם, אנחנו נפרדנו." קולו היה אטום, ולמרות זאת יונגי יכל לשמוע את הסדקים הקטנים שבתוכו, השבריריות הזו שהגיע מאז הפציעה.
"למה?" הוא שאל, רוצה לדעת את הסיבה שבגללה הזוג הקיטשי והבלתי נפרדים החליטו לסיים את הכל. ג'ימין משך בכתפיו, "אתה רצית את זה, או שהיא אמרה שהיא בקשה להיפרד?" הוא שאל, משיג את השני בשלושה צעדים רחבים.
"היא רצתה," ענה ג'ימין וזאת הייתה הפעם הראשונה מאז שהם נפגשו בפארק ששבור הלב הרים את עיניו, שכבה דקה של ברק כיסתה אותן ויונגי לא ידע אם השני מתאמץ לא לבכות, או שזה בגלל משהו אחר.
הוא קילל בתוך ליבו את קים נאם. אם היא רוצה להיפרד מג'ימין היא לא יכולה לחכות קצת? היא לא רואה עד כמה הוא קשה לו שהוא לא הצליח בתחרות שעכשיו היא מוסיפה לו את זה? לפעמים יונגי קנא בזוגיות המושלמת של חברו, תמיד הוא ראה בו דוגמה לאיך גבר צריך להתנהג עם הבת איתה הוא יוצא. למרות הנסיות החוזרים ונישנים שלו, הוא מעולם לא מצא את האחת איתה הוא הרגיש חיבור, תמיד היו להן אמירות מעצבנות, דברים שהוא היה חייב לשנות. הוא רצה להישאר עצמו, לכן הוא בדרך כלל מצא את עצמו ביחד עם ג'ימין ואה נול. למה היא עזבה?
לידו ג'ימין התקדם עוד קצת ואז התיישב על הדשא הרך, יונגי ידע שעדין קשה לו ללכת הרבה עם הרגל הפצועה שלו אז הוא התיישב לידו, נשען אחורנית.
"אם אני אגיד שהיא תמיד עצבנה אותי זה יגרום לך להרגיש טוב יותר?" הוא שאל, ג'ימין צחק,
"כל בת שאתה מכיר מעצבנת אותך," התשובה הכנה העלתה חיוך על פניו, ככה הוא אהב את ג'ימין, שמח, מחייך, הוא לא סבל אנשים מדוכאים, חוסר האנרגיות שלו הספיק בשביל כולם, ג'ימין צריך להמשיך להיות כדור האנרגיות שהוא הכיר.
"אבל אני באמת לא אהבתי אותה, היא תמיד אמרה לי שאני מריח כמו חולצת אימון מזיע אחרי אימון של שבוע." יונגי המשיך להתלונן, רואה שדבריו אכן מצחיקים את השני וגורמים לו להתעודד, ההבעה הרגישה כבר העלמה מפניו.
"זאת לא אשמתה שבדרך כלל אנחנו נפגשים אחרי האימון שלך, אתה באמת מריח נורא בזמנים האלו," יונגי לא אהב את התשובה הזו. הוא לא מריח עד כדי כך גרוע!
"אולי זה בגלל שהדאודורנט שאני משתמש בו לא טוב." הוא האשים בלי לחשוב,
"אנחנו משתמשים באותו הדאודורנט, למה אני מריח כמו פרח בזמן שאתה מריח כמו פח אשפה?" שאל ג'ימין שלח את רגליו קדימה על הדשא, מסב את מבטו אל יונגי, חושף חיוך משועשע,
"אתה מריח כמו פרח נבול," ענה יונגי בלי לחשוב,
"אלוהים, אתה אידיוט." גיחך ג'ימין והניד בראשו, מביע חוסר אמונה למשמע הדברים שהוא שמע.
"אבל אני האידיוט החבר הכי טוב שלך." זרועו הונחה סביב כתפיו של ג'ימין וקירבה אותו אליו, הוא חש ברעד שחלף בגופו של ידידו ולא אמר כלום, הוא יהיה שם ליד ג'ימין, הוא לא יעזוב אותו רק למקרה שהברק שבעיניו היה דמעות.
זה היה צפוי הפרידה של ג'ימין וקים נאם? בכל אופן, אני אוהבת את שוגה❤
הכפלתי את מספר המילים בפרק הזה בכפול שתים ממה שהם היו😍 אני גאה בעצמי😊
והפרק מוקדש ל: joonkim1
💛💛
YOU ARE READING
bubbles
Fanfictionג'ימין למד באקדמיה לספורט במגמת החלקה על הקרח ונהנה להעביר את הזמן ביחד עם החברה שלו קים נאם, חבר הילדות שלו מין יונגי, והידיד החדש שהוא הכיר ג'ון ג'ונגקוק. הוא מצליח בתחרויות החלקה אמנותית על הקרח, נהנה מהחיים שלו מנסה להתעלם מאלו שמציקים לו, אבל א...
