בשש שעות האחרונות כמעט ולא נשמתי וחוץ ממים שהילה דחפה לי בכוח לא הייתי מסוגלת להכניס כלום לפה. הלחץ והמתח של הניתוח והמחשבות שרצו בראש עם תוכניות ליום שאחרי לא נתנו לי מנוח.
כל מה שרציתי בכל השעות האלה היה לראות את עיניו הפקוחות של תומר מביטות בי באותה אהבה שרק הוא ידע להעניק לי ולראות את החיוך שהיה שייך רק לי.
בראש שלי הרצתי עשרות פעמים את הפעם הראשונה שדיברנו במטוס בדרך לאמסטרדם, את הפעם הראשונה שהתנשקנו ברכב השכור שלו בדרך לדירה שלי ובפעם הראשונה שעשינו אהבה על המיטה שלי רק לפני כמה ימים. לפני שתומר החליט למסור איבר חיוני מגופו למען האב ששנים לא שמע ממנו. לא יכולתי לכעוס עליו על החלטתו, אבל גם לא לחלוטין הבנתי מאיפה יש לו את היכולת למחול. הנחתי שהיו בדבריה של ריקי בשיחת הטלפון ההיא על המרפסת של באמסטרדם, מידע שגרם לתומר לקבל את החלטתו. לא לחצתי עליו והנחתי שהמידע הזה היה חדש לו וככל הנראה היה חיוני לו ברגע קבלת ההחלטה הסופית.
בשעה ארבע ושש דקות בדיוק יצא למסדרון רופא מבוגר ואחות שליוותה אותו. שניהם נראו מותשים ולבשו עדיין את בגדי חדר הניתוח הכחולים שלהם. מסכה לבנה השתלשלה מצווארם ובנדנה כחולה עיטרה את ראשו של הרופא שהנחתי שהיה המנתח הבכיר.
שמעתי פעם מאשה שאיבדה חודש לפני הטיסה את בנה וישבה לידי במטוס בדרך לצרפת שהיא ידעה לזהות על פניו של הרופא שבישר לה על מותו של בנה היחיד ברגע שעיניהם נפגשו. בנה שסבל מפגיעות פנימיות קשות לאחר תאונת הדרכים בה היה מעורב, נותח במשך ארבע וחצי שעות וצוות גדול של רופאים עשו ככל יכולתם כדי להציל את חייו של בנה. היא לא היתה זקוקה למשפט הכה נפוץ, זה ששומעים בכל הסרטים בו הרופא יוצא למסדרון חדר הניתוח ופותח במשפט "אני מצטער, עשינו כל מה שיכולנו ונלחמנו עד הרגע האחרון, אבל לצערנו בנך נפטר על שולחן הניתוחים". היא סיפרה לי איך היא עמדה שם במסדרון מול רופא צעיר יחסית ואמרה לו את המשפט הזה בדיוק. היא אמרה לו ,"אני יודעת שעשיתם ככל יכולתכם ואני יודעת שלא רציתם לאבד את בני היחיד ואני לא כועסת עליכם. תודה שנלחמתם למענו ולמעני". הדבר הדהים אותו בזמנו ולא האמנתי שקיימים אנשים עם כוחות כאלה בעולם.
עכשיו בזמן שהרופא והאחות הלכו והתקרבו מולי קיוויתי שאיזו בשורה שלא תהיה להם, שגם אני אמצא את הכוחות להתמודד איתה בדיוק כמוה.
הייתי האדם הראשון שעמד מולם בזמן שכל שאר בני משפחתו וחבריו של תומר ישבו על הספות, בדיוק כפי שהבטחתי לו וניסיתי לפענח את מבטם בכל מצמוץ ובכל נשימה מיותרת באותם צעדים ספורים שנותרו להם עד שנעמדו מולי. הרופא נעצר מולי יחד עם האחות שזיהתה אותי לפני הניתוח.
"אנחנו מצטערים מאד, הלב שלו לא עמד במעמסה, בדיוק כפי שהסברנו לו לפני הניתוח. הוא התעקש לעבור את הניתוח הזה בניגוד להמלצתנו בגלל מצבו הלבבי המולד והוא ידע שקיים הסיכוי הזה מראש. קבלי את תנחומינו."
כל עולמי קרס עליי באותה שניה, ראיתי את כולם מסתובבים סביבי כמו קרוסלה שאיבדה את שליטתה ונתקעה על מהירות שהלכה והתגברה. הדבר האחרון שזכרתי הוא צעקתה של ריקי ושל הילה ואת ידיו של הרופא שתפסו אותי רגע לפני שהתעלפתי.
- שעה מאוחר יותר –
פקחתי את עיניי והדבר היחיד שהבנתי, היה שאני שוכבת במיטה קשה ומעליי אורות נאון ומסביבי וילון אפור שהסתיר לי את המשכו של החדר בו אני שוכבת. הייתי לבדי וההכרה בסיבה שבגללה אני שם שבה מהר מדי לזכרוני ודמעות החלו להציף את עיניי, צווארי ואת שיערי. לא. לא. לא..... למה הוא לא אמר לי כלום על מחלת הלב הזאת? אולי הוא לא ידע בכלל ואז לא רצה לחזור בו מהבטחתו? למה הוא נטש אותי לבדי?
"היא תהיה בסדר, המתח והלחץ התישו אותה, תוכלי לקחת אותה הביתה ברגע שהיא תתעורר" שמעתי קול של אשה מבוגרת מדברת אל מישהו ליד הוילון שלי והנחתי שדבריה היו מיועדים להילה אחותי".
"תודה רבה דוקטור" הילה ענתה בלחש ומיד נפתח הוילון האפור וחשף את המשך חדר בדיקה שאליו הוכנסתי כנראה לאחר שהתעלפתי.
"התעוררת" אמרה הילה בהתרגשות וחיבקה אותי חזק. קיבלתי את החיבוק שלה והבכי פרץ ממני הפעם חזק וקולני יותר.
"לא אל תבכי אמה, את לא הבנת נכון" אמרה לי הילה והתנתקתי ממנה כאילו שגיליתי הרגע שאני מחבקת אריה טורף. מה? מה? מה יש להבין חשבתי לעצמי.
"על מה את מדברת, הילה? מי יש פה לא להבין? רופא עמד מולי ואמר לי שתומר מת שם בחדר הניתוח, שהיה לו איזה מצב לבבי שאני אפילו לא ידעתי עליו ולא הייתי נותנת לו בחיים לעבור את הניתוח הזה ולעזאזל אבא שלו". צעקתי על הילה תוך כדי בכי.
"לא אמה, זה היה אבא שלו שמת לא תומר. הרופא חשב שאת הבת שלו ולכן אמר לך את הדברים האלה, הוא התבלבל. תומר בסדר גמור, מתאושש עכשיו ולדעתי תיכף תוכלי ללכת לראות אותו בחדר התאוששות" היא אמרה לי בבכי כשהבינה את המשמעות של דבריה עבורי.
"מה?!" תומר חי? צעקתי ולא עברו יותר מחמש שניות שבהן התעלמתי מכאב הראש המטורף והחולשה בגוף שלי ונעמדתי על הרגליים כמו אחוזת דיבוק, מחפשת את הדרך שמובילה לחדר ההתאוששות.
כעת עמדתי מול הדלת שמובילה לחדר ההתאוששות חמש דקות אחר כך, מחכה לאישור האחות להכניס אותי לתומר. אמא שלו כבר היתה בפנים והייתי חייבת לחכות שהיא תצא כדי שאוכל להיכנס במקומה, בהתאם לחוקי בית החולים.
לקחתי נשימות עמוקות וניסיתי בעזרת ידיי לסדר את שיערי לתוך כובע הבד המיוחד שניתן לי עם הבגדים הסטריליים והכיסוי לנעליים שרק עמם ניתן להיכנס.
דלת הכניסה נפתחה אוטומטית וממנה יצאה אמו של תומר עם חיוך על פניה. היו לה בדיוק את אותן עיניים טובות ויפות של תומר וברגע שהיא זיהתה אותי מתחת לכל הבגדים המיוחדים היא התקרבה אליי וחיבקה אותי. "הם אפילו לא הספיקו להוציא לו את הכליה למזלנו. אבא שלו מת דקה לאחר שהתחילו לחתוך בגופו של תומר ושניה לפני שכרתו את הכליה. הוא ייצא מכאן תוך יומיים ותוכלו להתחיל מהמקום בו הפסקתם."
התחבקנו ונשמתי לרווחה כך עוד דקה שלמה ואז היא התנתקה ממני ונישקה את מצחי, בדיוק כפי שאמי היתה עושה לי ודמעה של התרגשות נפלה על לחיי מהמחווה הזו. בדיוק כמו תומר גם היא העניקה לי תחושת בטחון ורוגע.
הלכתי לכיוון מיטתו של תומר בהובלת אחות לעבר הוילון שמאחוריו הוא נמצא. ברגע שהוילון נפתח התקרבתי בחשש למיטה וחיכיתי שתומר יפקח את עיניו אליי. כל מה שרציתי היה לראות את העיניים שלו מביטות בי.
"תומר" לחשתי לו קרוב לפניו ונישקתי את הלחי הקרה שלו . "זאת אמה שלך, אני כאן, לא עזבתי את המסדרון כמו שהבטחתי, טוב, חוץ מהתעלפות קטנה באמצע הדרך, אבל אתה לא צריך לדעת על זה" לחשתי לעיניו העצומות וחייכתי חיוך קטן.
חיכיתי כמה שניות לראות תגובה והתאכזבתי כשהוא לא פקח את עיניו עדיין. הסתובבתי כדי להתיישב על הכסא ליד, זוכרת את מילותיה של האחות שזה עשוי לקחת עוד כמה דקות עד שהוא יתעורר לגמרי.
"את תמיד חייבת לעשות דרמה בכל מקום שאת נמצאת בו?!" שמעתי אותו לוחש והסתובבתי מהר אליו ועיניו אמנם עדיין היו עצומות, אבל הוא שמע אותי וידע שאני שם.
"תומר" קפצתי לנשק את פניו, נזהרת לא לגעת בבטנו המנותחת ובצינורות המחוברים עדיין לגופו. עשרות נשיקות נישקתי אותו בכל מקום בפניו ובפיו.
"מה חשבת? שאני אעזוב אותך כל כך מהר, עד שסוף סוף השגתי אותך לתוך חיי חזרה?" הוא אמר ואז פקח סוף סוף את עיניו.
"עיניים שלי, חיים שלי" אמרתי לו והדמעות כבר הגיעו בלי הזמנה מיוחדת.
ברגע הזה בדיוק, בשניה של המפגש בין עיניו הפקוחות של תומר שקם לתחייה מבחינתי ועד הרגע שהבנתי כמה אני אוהבת את האיש הזה – התחילו חיי.
https://youtu.be/TNwkN9vrUYY
YOU ARE READING
מערבולת
Lãng mạnאמה חיה בין ישראל לבין שאר העולם ורוצה לכבוש את כולו. עקשנות היא תכונה בעייתית ולפעמים צריך לדעת מתי לשחרר. סיוטים מהעבר מאיימים על עתידה ועל כל מה שידעה על עצמה. תומר הוא מאבטח טיסות עם עבר קשה והוא מוצא באמה הרבה דברים שהוא אוהב, אבל עקשנות הוא ל...
