"אני יכול להיכנס?" הרמתי את ראשי ועיניי שעד עכשיו היו מקובעות על המעטפה הלבנה. ידעתי שעיניי נפוחות ואדומות מבכי של השעות האחרונות מאז ההלוויה של אמי, אבל זה לא הפריע לי. תומר עמד שם בחולצה כהה ומכנסי ג'ינס כחולים כהים והביט בי בחשש. אני מניחה שכפי שהרגשתי כמו זכוכית סדוקה כך גם נראיתי בעיניו. מהמעט שהכרתי אותו, תיארתי לעצמי שהוא הגיע לנחם אותי ולבטח לבש כפפות דמיוניות כדי לגעת בי מבלי שאשבר. לא היה חסר לי הרבה כדי להישבר האמת. הרגשתי מרוקנת מדמעות ומרגשות ובאותו רגע חיי נראו חסרי תכלית ללא אמי בחיי. אהבתי את אחותי הילה, אבל ללא אמי לא ידעתי מי אני יותר. היא היתה העוגן הכי חשוב בחיי ולא יכולתי לדמיין זמן בעתידי שבו לא אוכל להרים אליה טלפון ולקבל ממנה עצה חשובה או תמיכה לכל גחמה חדשה שלי. היא היתה היחידה בחיי שהבינה אותי עד הסוף ולא שפטה אותי מעולם על הדרך שבה בחרתי לחיות את חיי ואת הנסיונות שלי למצוא את המפתח לאושר שלי.
תומר התיישב לידי על מיטת ילדותי בחדר שנשאר מזכרת לנעוריי הזוהרים עם פוסטרים של זמרים אהובים ושולחן הכתיבה ועליו חלק מספרי הקריאה שהכי אהבתי לקרוא. ספרים שכיום לא הייתי מתקרבת אליהם ובטח שלא ממליצה עליהם לבת שתהיה לי יום אחד אולי. אין צורך לעורר תקוות שווא בבנות צעירות לגבי סוסים לבנים שנושאים על גבם נסיכים, לוחמי דרקונים יורי אש, חשבתי לעצמי.
הוא התיישב לידי ,הניח את זרועו סביב כתפי וקירב אותי לגופו והניח לי להתנחם כנגד גופו. עצמתי את עיניי מניחה לפעימות לבו להדביק את הקצב של דפיקות לבי ותהיתי איך שני לבבות זרים יחסית מצליחים להסתנכרן גם כשהן מואצות כל כך. הרגשתי נשיקה חמה ונעימה על מצחי ופקחתי את עיניי. הבטתי בעיניו וראיתי כמו תמיד שיש לו הרבה יותר להגיד ממה שהוא מוכן לחשוף, אבל ניסיתי לא ללחוץ עליו לדבר מאותו מקום שקיוויתי שלא ילחץ עליי לדבר על נושאים הרגישים אליי, כמו הסיוטים שלי. לא הבנתי למה היה חשוב לו כל כך שאפתור את הסוגיה הזו, לא פחות ממני והנחתי שזה פשוט החלק שבאיש הביטחון שבו שתמיד מחפש לסגור קצוות ולהביא לרגיעה במצב בעייתי.
תומר עצם את עיניו והרגשתי את המלחמה הפנימית שבו ואת הכאב שלה פרוש על פניו עוד בשניה שעמד בפתח הדלת וגם בהלוויה עצמה.
תהיתי מה גרם לתומר להגיע להלוויה ולהשתתף בה כמו בן משפחה לכל דבר, כמו בן זוג עבורי, על אף שרק הכרנו.
"תומר אני באמת מודה לך שבאת להלוויה ונשארת לעזור לנו עד שאחרון האורחים עזב, אבל אני חייבת לשאול אותך משהו חשוב ולמרות שאולי עכשיו זה לא העיתוי המתאים לכך, חשוב לי להוציא את זה מהמערכת שלי". התיישרתי והסתובבתי חצי סיבוב לעומתו כדי שאוכל לשבת בדיוק מולו ולהביט בעיניו בזמן שיעניק לי תשובה הולמת.
"תשאלי אמה, האמת שהתפלאתי איך לא שאלת עד עכשיו?" ענה לי להפתעתי. איך הוא ידע מה חשבתי? תהיתי ביני לבין עצמי.
YOU ARE READING
מערבולת
Storie d'amoreאמה חיה בין ישראל לבין שאר העולם ורוצה לכבוש את כולו. עקשנות היא תכונה בעייתית ולפעמים צריך לדעת מתי לשחרר. סיוטים מהעבר מאיימים על עתידה ועל כל מה שידעה על עצמה. תומר הוא מאבטח טיסות עם עבר קשה והוא מוצא באמה הרבה דברים שהוא אוהב, אבל עקשנות הוא ל...
