"דרכון בבקשה", החזירה אותי למציאות מחלומי בהקיץ, הנציגה של "אל-על" בטרמינל של נתב"ג בדיוק שבוע ויומיים לאחר מותה של אמי ואחרי קריאת המכתב שהשאירה אחריה.
את המכתב קראתי מאז עוד לפחות חמש עשרה פעמים, בולעת כל מילה וכל אות של כאב ותסכול שהוכנס בהם הישר מליבה הגדול של האשה הכי מדהימה שהכרתי בחיי. אם לפני כן אהבתי אותה והערצתי אותה על אהבתה האינסופית וההשקעה בנו, היום אני מודה לאלוהים על הזכות להיוולד לאשה כה יוצאת דופן בחוזק שלה ועל יכולת העמידה שלה מול כל המכות שהחיים הכו בה שוב ושוב עד למנוחה ונחלה שהגיעה אליה.
התקדמתי בתור להצגת כרטיס הטיסה לפני העלייה למטוס והבטתי לעבר השמיים הגדולים והכחולים מחפשת את אמי שם בכל סימן של ענן לא שגרתי. קיוויתי שמשהו מיוחד מאד יקרה ביומיים האחרונים, משהו שיבהיר לי שההחלטה שהגעתי אליה לגבי חזרתי לאמסטרדם היתה הנכונה עבורי.
"למה?" היתה השאלה היחידה שתומר שאל אותי רגע לפני שנפרדו דרכינו כשעמדנו ליד רכבו לפני שעתיים ואחרי שהוריד אותי בשדה התעופה.
איך יכולתי להסביר לו שאני נוסעת ונודדת בעולם בחיפוש אחר משהו שאין לי בשבילו הגדרה ממש ברורה, משהו שנשגב מבינתי ומנפשי?
איך אני מתארת לו מה זה עושה לי לגוף לבחור בכל פעם יעד אחר בעולם להגיע אליו, לכבוש אותו ולהעמיק את הידע שלי עליו דרך הרגליים, האף, העיניים והפה?
נישקתי אותו על שפתיו ארוכות, לא נשיקה מהסוג שסוחפת למשהו מעבר לזה וגם לא נשיקת פרידה. אני כיניתי אותה אחר כך בראשי "נשיקת ביניים", הנשיקה שיכלה להגיד שלום ולא להתראות, אבל השאירה טעם לעוד ותקווה להמשך.
לא הבטחתי לאף גבר בחיי יחסים מעבר ללילה אחד במקרה הטוב או לתקופה ארוכה יותר במקרה הרע ביותר מבחינתי. הבנתי שתומר הוא מהסוג השני, אבל העיתוי שלו היה גרוע.
האמנתי הרבה פעמים בחיי בגורל ובייעוד, אם לא כך היה, לא הייתי קונה את הכרטיס טיסה הראשון שלי מיד אחרי שהתפטרתי מעבודתי הנוחה והטובה.
תומר היה צריך להיום שם על הטיסה באמסטרדם איתי ואחר כך בביתי לאחר מותה של אמי, האמנתי בכך שמשהו בגורל שלנו איחד אותנו לפחות למטרה הזו. בחרתי להתעלם בכוונה מסימנים נוספים שייחסתי להם סיבות אחרות. קצב הלב המואץ, ההתרגשות והטעם שלו שנשאר לי בפה בכל פעם שהתנשקנו והיה כמו סוכריה טעימה שמתמכרים אליה ורוצים ממנה עוד ועוד.
התיישבתי במשב שלי והבטתי לעבר המושב כמה שורות לפניי, זה שישבתי בו בפעם האחרונה שעשיתי את דרכי לאמסטרדם. לא פחדתי הפעם מכיסי אויר וגם לא מסיוטים. חיפשתי אותו בכל גבר שהיה דומה בגובהו או בצבע שיערו מבין כל הנוסעים שהתחילו להתיישב במקומם. ניערתי את ראשי ובכך לנער את המחשבה המטורפת הזו והורדתי את עיניי לכיוון הספר התורן שילווה אותי לטיסה הזו. הפעם זה היה ספר באנגלית של הסופרת האהובה עליי, ספר שדובר עליו כה רבות לפני שבכלל יצא ושמחתי שהוא אכן מוצלח מספיק כדי לשאוב אותי לתוכו ולהשכיח ממני, גם אם לכמה שעות בודדות בלבד מהמועקה שהשאירה בי מותה ומכתבה של אמי. להשכיח ממני את הכאב שניסיתי להתעלם ממנו כשהתנתקתי מהנשיקה עם תומר, כשהבטחתי לו שנשמור על קשר ושאני אחזור בעוד כמה שבועות לארץ כפי שתכננתי. לא הבטחתי לתומר שום דבר לגבי היחסים בינינו ולא ביקשתי ממנו שיתחייב אליי כמו אל חברה. לא הספקנו לבסס יחסים מוגדרים בינינו ולא היתה בלי בעיה עם זה, גם אם מחשבה על זרועותיו מלטפות את פניה וגופה של אחרת צבט אותי במקום עמוק, שבערה בו אש הקנאה.
YOU ARE READING
מערבולת
Romanceאמה חיה בין ישראל לבין שאר העולם ורוצה לכבוש את כולו. עקשנות היא תכונה בעייתית ולפעמים צריך לדעת מתי לשחרר. סיוטים מהעבר מאיימים על עתידה ועל כל מה שידעה על עצמה. תומר הוא מאבטח טיסות עם עבר קשה והוא מוצא באמה הרבה דברים שהוא אוהב, אבל עקשנות הוא ל...
