מערבולת

"מערבולת"- פרק 19

המבט של תומר ברגע שנכנס לחדר בדיוק ברגע שחיבקתי את וילי כמעט שבר את ליבי. זה לא היה מבט של קנאה אובססיבית מהסוג המפחיד כמו שראיתי בפניהם של גברים שהכרתי. מבטו שידר משהו אחר לגמרי, זה היה מבט של גבר  מאוכזב ושבור וכל מה שרציתי באותו רגע היה לצעוק לו, שזה רק היה רק חיבוק, ללא משמעות מעבר לכך, אבל לא הייתי מסוגלת אפילו ללחוש לו את זה.
איך זה ייתכן שגם אחרי כל מה שהוא אמר לי ועשה למעני, אני עדיין מפקפקת ברגש הזה שכל העולם תר אחריו בכל מקום אפשרי? הכרתי אהבת אם ואהבת אב שלא היה באמת שלי מעולם ואפילו אהבת אחות וחברה. לא הצלחתי לאהוב פעם אחת גבר משלי ותהיתי אם הבעיה נעוצה בניסיונות כושלים מצדי ומצדם או שפשוט לא האמנתי בכך שזה באמת קיים שם עבורי.
לא הייתי מסוגלת להתמודד עם השריטה העמוקה הזו, לא היום, לא כשאני במצבי הנוכחי. השארתי את "הבעיה" הזו לימים בהירים יותר ולא לסערה שחולפת מעל ראשי ומסרבת לחלוף מהרגע הנורא בחיי בו אמי נפטרה.
נקודת האור בתקופה הזו היתה תומר, את זה אני כן הייתי מסוגלת להגיד ואפילו אמרתי בקול ללאורה ולוילי. הם כמובן טענו שאני מטורפת אם אני לא רואה כמה אהבה ואכפתיות הגבר הזה מפגין כלפיי וכמה שהוא רציני כלפיי.
יש דברים רבים בחיי שלא ידעתי להסביר לאחרים בעיקר בגלל שהם מורכבים מדי להסבר, אפילו ואולי בעיקר לעצמי.
"תודה" היתה המילה שאספה באותו רגע את כל תחושותיי כלפיו וכמו סכר שעלה על גדותיו, הנחתי לצונאמי הדמעות שלי להציף את לחיי ולא היה דבר שהכין אותי לתגובתו של תומר לכך. "תודה לך" הוא אמר לי ואסף אותי אליו.
על מה הוא הודה לי?!, על שנחטף ועבר שרשרת בעיות ועדיין מצא את הזמן לעזור לי עם עורכת הדין ואפילו עדכן את משפחתי בארץ. מה זה הדבר המושלם הזה? ואיך הוא מתאים לאחת כמוני שהיא ההפך מכך?
יכולתי לחשוב על כל כך הרבה סיבות לברוח ממנו בצרחות למדינה הבאה שלי בתור, על אף שהייתי סחוטה ובכלל לא הייתי מסוגלת ללכת אפילו שני צעדים.
"אני לא יודעת מה להגיד לך או מה לעשות איתך עכשיו שאתה סוף סוף כאן?" אמרתי בכנות מלאה והבטתי בעיניו.
ראיתי את מבטו מלא השאלות והייתי חייבת לנסות להבהיר את עצמי, כך שלפחות אחד מאתנו יבין מה אני רוצה לומר.
"תומר, אתה יודע שאני ציפור דרור, נפש חופשייה, פרפר מעופף או איך שלא הגדירו אותי ואני לא בטוחה אם אני כבר מוכנה למשהו יציב או קבוע בחיי בשלב הזה. לעומת זאת, אני חושבת שאתה כבר מוכן לשלב הטבעת, השמלה והדירה עם שלושה חדרים ובה חתול וכלב ובקרוב גם ילד או שניים. תתקן אותי אם אני טועה?"
הוא הביט  בי במבט רציני ואז חיוך קטן עלה על פניו העייפות מדי "אמה יקירתי, הלכת רחוק מאד ונראה שאת לא מכירה אותי כל כך כמו שאת אוהבת לחשוב. אני באתי בעיקר כדי לראות מה קורה איתך כי אני דואג לך ובכל זאת אנחנו כמו סוג של משפחה, אפילו היינו אחים לכמה חודשים, לפי המכתב של אמא שלך. את יכולה להירגע, אני אעזור לך להתאושש ואחזור לענייני ונמשיך להיות חברים טובים."
הבטתי בחשדנות בעיניו, מנסה לחפש את מה שנשמע כל כך לא אמין בעיניי מהבחור הכי אמין שאני מכירה, אבל הוא הקשה עליי מאד עם עקשנותו שלדבריו יש תוקף.
"אחים הא?!" אמרתי לו והתנתקתי מהחיבוק שלו, מסתכלת עליו בהפגנתיות כלא מאמינה. המבט שלו בכניסה שידר משהו אחר ממה שהמילים שיצאו  עכשיו מפיו ניסו לתאר.
הוא התרומם מהמיטה ופנה לכיוון הדלת ורגע לפני שיצא מהדלת הסתובב אליי ואמר " עכשיו אני גם אהיה אח טוב בשבילך ואביא לך מהאוכל שאני מריח שמתבשל במטבח כדי שתאכלי משהו, נראה כאילו ירדת במשקל יותר מדי בימים האחרונים."  הדלת נסגרה ואז הפלתי את עצמי על הכרית והרמתי את שתי ידיי מעל ראשי, מנסה להבין מה הפריע לי כל כך במילה "אח" שהוא זרק בקלות לחלל שבין שנינו.
אחרי כעשר דקות בהם הספקתי לתת לעייפות הכללית שלי להכניס אותי למצב נמנום שמעתי את הציר החורק של הדלת לחדרה של לאורה, שהתנחלתי בו ביומיים האחרונים. פקחתי את עיניי ומולי עמד תומר עם צלחת פסטה שהריח שלה הזכיר לי את הפסטה המדהימה שהילה היתה מכינה לי לפי בקשתי בכל פעם שהגעתי לארץ לביקור.
התיישבתי על המיטה בישיבה מזרחית ותומר נעצר במקומו באמצע הליכה ורק לאחר שעקבתי אחרי מבטו קלטתי שהוא הבחין בכך שישבתי עם חולצה ארוכה ותחתונים בלבד לגופי. הוא ניער את ראש ונראה כמו מישהו שמנסה להעיף החוצה את המראה שראה כרגע. חייכתי במבוכה וכיסיתי את גופי עד מותניי עם השמיכה הדקה. תומר התקדם לעברי והתיישב לידי על המיטה. הוא דחף את המזלג לתוך הקערה שהאדים ממנה הוכיחו מעל הכל שהכנתה הסתיימה ממש לפני מספר דקות . כשהוציא את המזלג מהקערה הוא היה מלא בפסטה הארוכה ותומר נשף עליו מספר פעמים כדי לקרר אותה והגיש לי אותו קרוב לפי, ממתין שאפתח אותו ואקבל לתוכו את הפסטה.
מבטו נע בין עיניי לפי שלעס את הפסטה ביסודיות והבחנתי איך הוא בולע את רוקו בכל פעם ומנסה להחזיר מהר את מבטו לצלחת.
אחרי כמה סבבים כאלה הנחתי את כף ידי על זרועו, מסמנת לו כי שבעתי.
"זהו, סיימתי, אני מלאה תודה" אמרתי לו ונשכבתי בחזרה על גבי במיטה.
"אכלת ממש מעט, את חייבת להתחזק" הוא ענה לי בקולו המודאג.
"תומר, אחי היקר, תודה על הדאגה, אבל אני ילדה גדולה ויודעת מתי אני רעבה ומתי אני מלאה" אמרתי לו בקריצה.
תומר חייך והניח את הצלחת על השידה לידי ונשק לי נשיקה עדינה במצח והבנתי כמה המצב הזה של משחקי "האחים", לא מתאים לנו כשברור כשמש, כמות המשיכה העזה בינינו שאף אחד מאתנו לא יכול להתכחש אליה.
הרמתי את ראשי ושפתיי פגשו את שפתיו לנשיקה רופפת שנמשכה שניות ארוכות ולא התפתחה מעבר לכך, על אף שחיכיתי וקיוויתי ליותר.
מוזר כמה מהרגע שתומר נכנס לחדר וחזר לחיי פתאום, הצלחתי להדחיק את כל הזכרונות הטריים והקשים של מקס, כאילו התקיימו בחיים אחרים. הבנתי מזמן שלמוח שלי יש יכולת כזו, אבל היום זה קיבל מימד אחר, פחות הדחקה ויותר מעין נחמה שלוקחת את כל הזכרונות הרעים שלי ועוטפת אותם בצמר גפן, מגן על לבי מלהישבר שוב ושוב.
"אני חושב שכדאי שאלך להתרענן ואחזור לבקר אותך מאוחר יותר. תנסי לצאת קצת מהמיטה, אפילו השמש יצאה לכבודך אז תכבדי אותה חזרה בנוכחותך בחוץ טוב?" הוא אמר לי, מתעלם בהפגנתיות מהרגע המיוחד שעבר בינינו.
נשארתי פעורת פה, מרגישה שרעב חדש מתפתח בקרבי ולא לפסטה הטעימה, כי אם לטעמו המיוחד של הגבר הזה, שדוקא כעת מתרחק, מתקרר ועומד בפיתוי שנקרא אני.
לא רציתי לשדר לו משהו שאני לא יודעת עדיין לקרוא לו בשם, אבל היה חשוב לי להשאיר
אותו עוד קצת לצידי כי שאוכל להוכיח לו שיש לי חתיכה  קטנה ממני להעניק לו.
הוא עמד לצאת מהדלת וצעקתי לו "חכה". קמתי לאט מהמיטה בדיוק כפי שאני ועצרתי אותו עם ידי על כתפו. הוא הסתובב אליי וראיתי שוב את הרעב בעיניו, שרפרפו על גופי בדממה שנוצרה בינינו בשניות עד שהחלטתי לדבר.
"תומר, אני לא יכולה להבטיח לך את העתיד שלי שנמצא בערפל תמידי, אבל אני יכולה להעניק לך חלק מההווה שלי שהחזאי הבטיח בו שמיים בהירים ושמש נעימה" עצרתי את דבריי והנחתי לעיניי להמשיך משם.
הוא הביט בי במבט שאמר תשוקה, אבל השתמש במילים מעודנות יותר "כמי שהיה שם בעברך ומבין את המעצורים שלך, אני רוצה להיות יחד איתך בהווה שטוף השמש המלטפת, אם רק תתני לי". הוא סיים את דבריו כשכף ידו מונחת על הלחי שלי,מלטפת אותה באגדלו החמימה. מצאתי את עצמי מניחה את ראשי בהמשך ללחי שלי עמוק לתוך כף ידו.
הוא ניסה להתנגד בשעה האחרונה לדבר הזה שמתפתח כאן בינינו, כמו אדם שאיבד את אמונתו, כמוני כמי שלא האמינה בכך מההתחלה. הוא הסיר את ידו מהלחי שלי ויצא מהחדר, מותיר אותי לבדי בחדר, חושבת על מה שקרה כאן הרגע, מנתחת עבור שנינו את המצב כפי שאני מבינה אותו.
הבנתי באותו רגע שזה ייקח לנו קצת זמן, אבל שנינו נצטרך להתגבר על המעצורים, המחסומים, השריטות והקשיים של כל אחד מאתנו בנפרד ושל שנינו ביחד. זה לא מספיק לרצות להיות שלו וזה לא מספיק לו להיות שלי. בתוך תוכנו המפלצות המכוערות שלנו עושות הכל כדי להרחיק ולדחוף אותנו אחד מהשניה וזה תלוי בכוחות אחרים שנצטרך למצוא מתוכנו כדי להתקרב.
קיוויתי שאף אחד מאתנו לא יוותר לעצמו לפני שנגיע לאמצע הדרך של שנינו וניפגש שם רחוק מכל מה שמפריע לנו בעברנו ונביט בבטחה בעתיד.
https://youtu.be/xwjwCFZpdns