מצולקת

פרק 1

"טיפשה" סירבתי להרים את המבט שלי, לא מוכנה להראות לו את שבילי הדמעות שקישטו את פני המלוכלכות.

"באמת האמנת שאני אוהב אותך?" שתקתי, מאגרפת את הבד הכחול והמלוכלך בידיי. המילים שלו הכאיבו לי יותר מכול פצע שעיטר את גופי החבול.

"רציתי שתובילי אותי לאבא הפחדן שלך ואחרי שעשית את זה כבר אין לי טעם בך" הצחוק המלגלג של הגברים ברקע צרם באוזניי אבל זה היה רק רעש רקע, צליל מעומם.

הרגשתי שאני מתחת למים. כל הצלילים מתערבבים עד שהם הופכים לרעש סטטי.

"מה אני אעשה איתך עכשיו אה? אולי אשמור אותך בתור חיית המחמד שלי".
את לא פה איילין, כול זה זה רק סיוט אחד איום.
את בבית.

כמעט הצלחתי להתנתק לחלוטין אך תחושת ידו בשיערי הבלונדיני החזירה אות למציאות, הוא אילץ אותי להרים את ראשי וידעתי שהעובדה ששתקתי הכעיסה אותו, הוריד במצחו פעם.

השפתיים שרק אתמול נישקו אותי ברכות התעקלו לחצי חיוך זחוח ואכזרי.
"אולי פשוט אניח לבחורים שלי לשחק איתך כמו שהם ביקשו ממני, מה את אומרת?"

לפתע תחושת קור עטפה אותי.
איך זה קרה? איך הייתי טיפשה מספיק בשביל לא לראות מבעד להצגה שלו?.
אהבתי אותו, כול נים בגופי היה שייך לגבר שעמד מעלי והביט בי כאילו אני לא יותר מחתיכת מסטיק שנדבקה לנעל שלו.

לפני שהבנתי מה אני אומרת הפה שלי נפתח והמילים התגלגלו החוצה.
"לא אכפת לי" הקול שלי היה שונה לאוזניי, חלול ומריר.
לא הצליל שהייתי רגילה אליו.

הרוך והאהבה שתמיד ליוו אותי בכול פעם שפניתי אליו נעלמו ובמקומם נותר רק כאב. המילים יצאו מחוספסות והותירו טעם מר בפי, הן הדהדו מקירות הסמטה המסריחה מאלכוהול ושתן.

"מה אמרת?" עוד משיכה חזקה בשיערי ויללתי בכאב אבל סירבתי לסגת.
מה עוד הוא יוכל לעשות לי?.
"לא אכפת לי" חזרתי על עצמי, הפעם קולי  יציב יותר, חזק יותר ונראה שזה רק עיצבן אותו יותר כי שניות ספורות אחרי שעניתי לו מצאתי את הפנים שלי צמודות לרצפה הקרה והמחוספסת.

"מעמידה פנים שאת אמיצה אה?" עוד מכה, "חושבת שאת יכולה להתחצף אליי?" עוד מכה ועוד מכה.

בשלב מסוים הכרחתי את עצמי להתנתק מהמציאות, המוח שלי נודד לעבר, אל הימים בהם הוא השתמש בידיים שלו בשביל לגרום לי להרגיש עונג ולא בשביל להכאיב לי.

טיפשה, חשבתי במרירות. רק טיפשה הייתה מאמינה שהוא אוהב אותה, רק טיפשה הייתה אוהבת אותו חזרה, אבל הוא היה שחקן טוב ואני הייתי נערה מטופשת שהשתוקקה לתחושת אהבה.

תחושת הברזל הקר כנגד פני הפצועות החזיר אותי למציאות הכואבת והבטתי בלהב הסכין. משום מה מראה הברזל הקר כנגד עורי המלוכלך לא גרם לי לרעוד בפחד אלא עורר בתוכי זיק של תקווה. אולי זה ייגמר ככה?
כשהוא ראה את התקווה שניצתה בעיניי הכחולות הוא פרץ בצחוק.
"הו לא, אנחנו לא נפרד כל כך מהר. לפני שאשחרר אותך אני מתכוון להעניק לך מתנת פרידה." הוא משך בשיערי בעוצמה.
"תגידי 'תודה ויל'" חשקתי את שיניי וסירבתי לומר מילה.
הוא גיחך, הצליל חלול ומריר "את עקשנית בדיוק כמו שאת יפה ואנחנו לא יכולים להרשות לזה להמשיך, נכון?."
את צמרמורת הפחד שעברה בגבי גם הוא הרגיש וזה רק גרם לו לצחוק אפילו יותר.
"אל תדאגי יפיפייה, זה רק חתך קטן ואז את יכולה ללכת"
"ל-למה?" הוא התכופף ונשק לשפתי הרועדות "לא משנה לאן תלכי או למי תפתחי את הרגליים שלך ככה את תמיד תישארי חיית המחמד הקטנה שלי" לא זכיתי לענות לו. תחושת הלהב פוצעת את עורי הרגיש גרמה לי לצרוח.
הוא צחק משאיר אחריו שובל של דם שהתחיל מתחת לעיני הימנית ולא נעצר עד שנגע בשפתיי, כמעט ולא הצלחתי לשמוע אותו מבעד לצרחות הכאב שלי "אסור לפגוע בשפתיים מושלמות כאלו" הגברים שעמדו מסביבו רק צחקו בתגובה.