חזרתי!
מצולקת פרק 17:
אני לא יודעת מה קרה בדיוק מהרגע שהתמוטטתי לרצפה עד לרגע שמצאתי את עצמי יושבת על ספת העור חסרת מעש.
הדבר היחידי שהצליח לחדור דרך מסך הערפל שאפף אותי היה התמונה הארורה של פרחי האירוס שסירבה להימחק מראשי. המילים שלו מהדדים בראשי שוב ושוב לועגים לי, מזכירים לי שאני לעולם לא אהיה בטוחה ממנו.
תמיד ידעתי שוויל הוא גבר אכזרי אבל לא ידעתי עד כמה עד שזו הייתי אני שהוא ניסה לפגוע בה.
״הוא הולך להרוג אותי״ לחשתי, קולי נשבר לקראת הסוף, הגוף שלי מסרב לשתף פעולה עם מוחי שהבציר בו להפסיק לרעוד והדמעות שנראה שאין להן סוף חדלו מלזלוג.
הוא הולך להרוג אותי?....
חזרתי על המשפט הזה שוב ושוב בראשי, הטעם המר שהמילים הללו השאירו בפי מסרב להיעלם אבל גופי הפסיק לרעוד, הפאניקה משתקת החושים לאט לאט נעלמה עם כול שנייה שחלפה.
הוא הולך להרוג אותי.
זאת כבר לא הייתה שאלה, זו הייתה עובדה ונראה שמוחי המסוחרר קיבל את גורלי המר.
האור שחזר לעיניי אחרי שבועות ארוכים נכבה שוב, ואני הבטתי בדממה בדמותו של פטריק שצעדה הלוך ושוב בסלון הקטן, דורכת על עלי הכותרת הלבנים שבשלב כלשהו התפזרו על הרצפה.
פטריק נבח פקודות אל תוך הטלפון, תווי פניו הנאות נוקשות, גופו החסון שבדרך כלל נינוח, דרוך ומוכן לקרב וקולו שתמיד סיפק לי נחמה היה זועם.
הצלחתי לקלוט כמה מילים פה ושם, ״חלאה, למצוא אותו, מצלמות אבטחה״ אבל אחרי זמן מה חדלתי מלנסות להבין אותו והכרחתי את עצמי לקום על רגליים רועדות.
ברגע שנעמדתי הוא חדל מההליכה המהירה שלו והביט בי בזהירות, חושש שבכול רגע אפול לאדמה ואשבר.
במקום זה הנחתי לעצמי לכרוע ברך על הרצפה הקשה ולהתחיל לאסוף את עלי הכותרת המפוזרים. אחד אחרי השני, בכול זמן אחר הייתי מאפשרת לעצמי לעצור ולהעריך את היופי שסיפק לי הניגוד של צבען הלבן נגד רצפת הפרקט החומה אבל לא היום.
היום השתוקקתי למחוק כול זכר מוויל, לא רציתי שהוא יחדור גם לפה. המקום היחידי שסיפק לי סוג של נחמה מהאימה שחיכתה לי בחוץ.
״איילין״ לא עניתי לו, לא טרחתי להביט מעלה. זה היה מוזר, עבדתי על אוטומט ידעתי מה אני עושה, ידעתי איפה אני ובכול זאת הרגשתי כאילו אני מביטה באדם אחר לחלוטין.
הרגשתי שאני מביטה מרחוק בכול מה שמתרחש, המוח שלי חדל מלתפקד. המחשבות שהתרוצצו בלי הפסקה בראשי נעלמו וגופי פעל לפי אינסטינקט.
״איילין?״ שוב פעם הוא קרא בשמי הפעם הוא היה הרבה יותר קרוב, ״איילין תביטי בי״ העיניים שלי זינקו מעלה בפקודה. הטלפון שלו עדיין היה אחוז בידו, השיחה עדיין נמשכת והאדם מעבר לקו השני דמם גם הוא.
בלי להסס לקחתי את המכשיר מידיו וניתקתי את השיחה. ״אל תטרח״ מלמלתי חוזרת לאסוף את עלי הכותרת מהרצפה. ״לא לטרוח? על מה לעזאזל את מדברת?!״ שתקתי
״איילין את מתחילה להפחיד אותי, תדברי לכול הרוחות!״
הטון המבוהל בקולו גרם לגלגלים שבראשי לחזור לפעול ואני מצמצתי בעיני כמה פעמים לפני שחזרתי להביט בו.
״אל תטרח לנסות לחפש לכלוך עליו, הוא אף פעם לא מלכלך את הידיים והוא תמיד משיג את מה שהוא רוצה״
YOU ARE READING
מצולקת
Actionלא משנה כמה ננסה לברוח יש דברים בחיים שפשוט אי אפשר לחמוק מהם, ההשתקפות שלנו במראה הוא אחד מהם.
