חלפו שבועיים מאותו יום, מעולם לא הזכרתי שוב את הנושא של וויל אבל יכולתי לראות שפטריק עדיין לא יציב.
מידי פעם תפסתי אותו מביט לעברי עם הבעה שלא יכולתי לקרוא וכשהוא הבחין שאני מסתכלת עליו חזרה הוא שלח לעברי חיוך וחזר לעסוק בכול מה שהיה זמין לידו.
הדלת נפתחה ובדיוק כמו כול ערב בשבועיים האחרונים הוא נכנס, כשמבט עייף על פניו אבל כשהוא ראה אותי, אותו מבט התחלף בחיוך שגרם ללב שלי להחסיר פעימה. הכרחתי את עצמי לחייך אליו חזרה ולנשוך את הלשון שלי בשביל לא לשאול אותו את השאלה שהציקה לי מהבוקר.
מאותו יום ששידרו בחדשות על מותו של וויל לא הפסקתי לחשוב שבכול רגע השוטרים ידפקו על הדלת ויגררו את פטריק החוצה, לא משנה כמה פעמים הוא הבטיח לי שדבר כזה לא יקרה לא הצלחתי להתנער מתחושת הפאניקה שהחסירה שינה מעיניי ואחרי שבועיים פטריק סוף סוף קיבל את אותה שיחה מהמשטרה שחששתי ממנה והתבקש להגיע לתחנה בצהריים.
מהשעה בה הוא עזב את הדירה שלו עד עכשיו לא התרחקתי מהטלפון, כוססת ציפורניים בעצבנות וכבר עוברת על רשימת עורכי דין שיכולים לעזור לו.
כאילו הוא קרא את המחשבות שלי חיוכו נמחק "כלום לא קרה, הם רצו שאתן להם גישה למצלמות אבטחה של אחד מהלקוחות שלי בגלל שהתרחש ליד המפעל שלו תקיפה".
נשפתי בהקלה והוא גיחך "מה מצחיק?" מלמלתי והוא פשוט צחק שוב "את מודאגת" "וזה מצחיק אותך?" "לא, העובדה שאת נאבקת עם עצמך לא לשאול אותי שאלות כן" הבטתי מטה, מנסה להסתיר את הסומק שקישט את פני "אני לא רוצה להגיד משהו שיעציב אותך" לחשתי, מתפללת שהוא לא הצליח לשמוע אותי אבל כשהרגשתי אותו כורך סביבי את ידיו ידעתי שהוא כן.
"אולי נאכל בחוץ?" קפאתי, כול הרוגע ששטף את גופי ברגע שהוא אחז בי נעלם. הוא לקח צעד אחורה כך שהיה מסוגל לראות את פניי החיוורות "אני לא רוצה שתמשיכי להתחבא כאן איילין, אני רוצה שתצאי לעולם".
"ואתה בסדר עם זה?" הוא הרים גבה בשאלה "בסדר עם מה?" עם יד רועדת נגעתי בצלקת על פני ויכולתי לראות את ההבנה מכה בו "את חושבת שאני אתבייש שייראו אותי איתך?" לא עניתי לו. פטריק מעולם לא הראה סימן לכך שהפנים המושחתות שלי מפריעות לו אבל עדיין, הוא מעולם לא נראה איתי בציבור.
"אלוהים איילין נתתי לך סיבה לחשוב שאני מתבייש בך?" הכאב בקולו גרם לי לחזור למציאות "לא!" עניתי אולי טיפה יותר מידי בנחרצות. "פשוט א-אני..." הוא אחז בפניי, ממסגר אותן בידיו הגדולות וחיוך עדין עיטר את פניו.
"אני חושב שהגיע הזמן שאני אניח לעולם החיצון לגנוב אותך ממני למעט זמן מה את אומרת?".
"אתה באמת רוצה לאכול בחוץ?" הוא הנהן ונאנחתי, איך אני יכולה להגיד לו לא אחרי כול מה שקרה?.
"טוב אני צריכה להחליף בגדים קודם" הוא הביט בי מלמטה למעלה ואני הסמקתי תחת המבט הבוחן שלו. זה עוד דבר שהשתנה בשבועיים האחרונים, המבטים של פטריק הפסיקו להיות תמימים. הוא התחיל להסתכל עליי כמו שגבר מסתכל על אישה, הוא ניסה להסתיר את זה אבל לפעמים הוא הניח לעיניים הסגולות האלו לשוטט על גופי ולגרום לעורי לעקצץ תחתן מבטן האינטנסיבי.
YOU ARE READING
מצולקת
Actionלא משנה כמה ננסה לברוח יש דברים בחיים שפשוט אי אפשר לחמוק מהם, ההשתקפות שלנו במראה הוא אחד מהם.
