חשכה עטפה אותי מכול עבר, מעממת את תחושת הכאב שרק לפני כמה דקות עטפה את גופי הפצוע. אני מתה? זהו זה? חשבתי בעצב, איפה האור הלבן הגדול? איפה החיים שחולפים לי מול העיניים?.
אולי אני לא בגן עדן, אולי זה הגיהינום. אולי הגיהינום שלי הוא חור שחור וחסר כול חיים שעוטף אותי מכול עבר ומסתיר מעיניי את נפלאות העולם. או שפשוט כול מה שסיפרו לנו מאז שאנחנו ילדים קטנים היה שקר, אין אור לבן וגדול, אין מלאכים שמקבלים אותך בברכה או תחושת חום שמספקת לך נחמה, הדבר היחידי שמחכה לנו כשאנחנו מתים זה ריק.
ריק חלול וקר.
הבטתי בידי הימנית בהלם כשהיא החלה לבעור, כול נים הרגיש כאילו הוא עולה בלהבות ולאימתי הרבה השריפה הפנימית שלי החלה להתפשט אל שאר חלקי הגוף. תחושת האלחוש שסיפקה לי הגנה מהכאב החלה לדהות ובמקומה הופיעה בערה משתוללת שתבעה כול חלקה בגופי.
הלהבות בערו ובערו לא מראות שום סימן לכך שהן מתכוונות לחדול לבעור בזמן הקרוב, הכאב לא הראה שום סימן לכך שהוא מתכוון להיעלם וצרחה בקעה מבין שפתיי.
קולי הדהד בחשכה והמשיך להדהד שוב ושוב מזכיר לי את הכאב שסירב להיעלם עד שהרעש חדל ובמקומו הגיע רעש המכונות הפועלות.
ביפ ביפ ביפ
הבטתי מסביב מנסה לזהות מאיפה הרעש הזר הזה מגיע שלפתע זיהיתי את תווי המתאר של דלת אחת פשוטה שעמדה במרחק מטרים ספורים ממני. אני עשיתי את דרכי אליה באיטיות עוצרת כשידי על הידית החמה. הרעש היה כול כך חזק עכשיו והצורך לדעת מאיפה הוא בא גבר על החששות שלי ובמשיכה אחת פתחתי אותה, מסתנוורת מהאור הבהיר.
"אממ" מלמלתי, עוצמת את עיניי ומגנה עליהם מהאור הבוהק. "איילין" הקול הזה, למה הוא מוכר לי? "איילין את ערה?" ניסיתי לפתוח את פי ובאימה גיליתי שיש משהו בגרון שלי, משהו שלא רק מנע ממני לדבר אלא הקשה עליי לנשום.
רעש המכונות גבר יחד עם קצב פעימות הלב הפראיות שלי "איילין תרגיעי הכול בסדר, את בבית חולים ויש לך צינור הנשמה בגרון. האחות כבר תוציא לך אותו אבל את חייבת להירגע".
משום מה הקול הזה ניחם אותי ומצאתי את עצמי לאט לאט נרגעת אל תוך המזרון. בדיוק כמו שהקול הבטיח שניות ספורות לאחר מכן הרגשתי מגע על פני החבולות והצינור הוצא מגופי. השתעלתי כמה פעמים הגוף שלי מתעוות בכאב ואחרי כמה שניות של דממה מוחלטת החלטתי לנסות לפקוח את עיניי.
בפעם השנייה הכנתי את עצמי לאור הבוהק והפעם כשפקחתי את העיניים נרתעתי מהאור אבל השארתי אותן פקוחות. הדבר הראשון שקיבל את פניי היה תקרת בית החולים הלבנה ואת פניה המחייכות של האחות.
"איילין איך את מרגישה?" איך אני מרגישה? שתקתי לא ידעתי מה לענות לה. כול הגוף שלי כאב אבל נראה שהכאב הפיזי החוויר לעומת תחושת המועקה והבגידה. "איילין?" הבטתי בה בדממה והגבות שלה התכווצו בדאגה.
YOU ARE READING
מצולקת
Actionלא משנה כמה ננסה לברוח יש דברים בחיים שפשוט אי אפשר לחמוק מהם, ההשתקפות שלנו במראה הוא אחד מהם.
