מצולקת

פרק 5

עמדתי מול הבניין המתפורר והבטתי בו בחרדה מהולה בתבוסה. לזה הידרדרתי? להתחנן לקורת גג בגלל שהייתי כל כך טיפשה.
ניערתי את ראשי ודפקתי על דלתות העץ הכפולות, לא עבר הרבה זמן והן נפתחו בשביל לחשוף אישה מבוגרת, בשנות ה50 לחייה.

שיערה אפור וזוג משקפיי ראייה עבות נחו על צווארה, היא לבשה שמלה כחולה מרופטת מעט כנראה משימוש חוזר ועל פניה חיוך עדין שנעלם כשהיא ראתה את התחבושות על גופי ולבסוף את הצלקת שעיטרה את פני.

"א-אני..." מה אני אמורה לומר? חוסר האונים שלי היה כנראה ברור  כי היא פשוט חייכה אליי ולקחה צעד אחורה, מאפשרת לי להיכנס אל תוך הבניין המתפורר "קדימה מתוקה תכנסי, את בטח קפואה" הנהנתי עושה את דרכי פנימה.

עד כמה שנורא הבניין נראה מבחוץ מבפנים הוא היה אפילו גרוע יותר. הצבע של הקירות החל להתקלף ובמקומות מסוימים בתקרה אפשר היה לראות סימני של ריקבון, בכול פינה פנויה ניתן היה לראות גבר או אישה מכורבלים על מזרון דק כשבגדיהם בדויים ובעלי חורים, חלקם משתעלים באכזריות וחלקם פשוט יושבים בדממה ונועצים מבט לא ממוקד בסביבה, מיואשים מהחיים.

היה קל מאוד לראות שבית התמחוי הזה היה מלא עד סף תכולתו בדיוק כמו שלושת האחרים שביקרתי בהם אבל עדיין האישה הזקנה הכניסה אותי פנימה. "את צריכה שרופא יבדוק אותך? יש מרפאת חינם שפועלת כמה רחובות ליד" הקול שלה החזיר אותי אל בית התמחוי הנוכחי ואל  האישה החביבה שעמדה לידי וסימנתי בראשי לשלילה.

"כמו שאת רואה אין לנו הרבה מקום...." נאנחתי, ידעתי מה היא הולכת לומר. אני אצטרך לעזוב ובראשי כבר התחלתי לחשוב על עוד מקומות בהם אוכל למצוא מחסה ללילה הקר כשהיא קטעה את רצף המחשבות שלי. " אז תצטרכי להצטופף זה בסדר?" הבטתי בה בהפתעה. "א-אני יכולה להישאר?" מלמלתי, לא מנסה להסתיר את התקווה בקולי.

היא אחזה בידי החבושה בעדינות "אני אף פעם לא מסלקת אנשים שזקוקים לעזרה מתוקה ונראה שאת טיפה אבודה" הנהנתי, נאבקת בדמעות שאיימו לזלוג על פניי. "למה שלא תשבי פה ואני אלך להכין לך משהו חם לשתות? את קופאת" שוב פעם הנהנתי מפחדת שאם אפתח את פי אשבר ואפרוץ בבכי.  

התיישבתי בפינה הקטנה שהיא סימנה עליה וחזרתי להביט בחדר העמוס. פעם לא הבנתי איך אדם יכול להגיע למצב כזה, תמיד ניסיתי לחשוב איך רצף של החלטות שגויות יכולות להוביל אדם לגור ברחוב, חסר כול ובודד. עכשיו אני מבינה.

"היי" הבטתי הצידה בגוש הירוק של שמיכות ששכב לידי והרמתי גבה בשאלה. "אני פה" כמעט קפצתי מהעור שלי כששוב הקול נשמע אבל הוא הגיע מצד ימין שלי והרבה יותר קרוב ממקודם. הסתובבתי להביט בבעל הקול במהירות ונרתעתי כשהרגשתי את התחבושות לוחצות על הצד שלי.

ברגע שמבטה נחת על פני היא שרקה בהערכה.

"צלקת יפה" הבטתי בה בהלם אבל היא פשוט התעלמה ממני לחלוטין, הנחתי לעצמי לבחון את המראה שלה ומעט הזעם שלי נעלם. היא הייתה מבוגרת ממני אבל לא בהרבה, בת 30 או 40 אולי? הבגדים שלה דהויים ומכוסים בחורים פה ושם, שיערה השחור והמתולתל מבולגן ומלא קשרים, פניה מכוסות בחבורות בדיוק כמו שלי והשפה שלה הייתה פתוחה וידעתי שעד לפני כמה זמן היא עוד הייתה מדממת.