מצולקת

פרק 4

הוא הוביל את הדרך אל החנייה שם חיכתה לנו המכונית השחורה מאותו לילה. ברגע שהיינו בטווח ראייה ממושב הנהג גבר מבוגר יצא ומיהר לפתוח לנו את הדלת. "תודה רוברט" הבטתי בזר המסתורי שלי ואז בדלת וכמעט פרצתי בצחוק.

"כן כי אני אכנס למכונית שלך מרצוני החופשי" הוא חייך וזה היה חיוך שונה מזה שהוא העניק לי במעלית, זה היה חיוך משועשע וחם. לקחתי צעד אחורה בהיסוס, שום דבר טוב לא יוצא כשחיוך כזה מעטר פנים של גבר. הוא הבחין בבהלה הפתאומית שלי והחיוך שלו נמחק כאילו לא היה. "הייתי מציע לך ללכת אבל בהתחשב בפציעות שלך עדיף למזר את הפעילות הגופנית שאת עושה".

"אני לא נכנסת למכונית עם שני גברים זרים" הוא הנהן ושלף את הטלפון שלו, הבטתי בו בדממה בזמן שהוא דיבר עם האיש מעבר לקו השני וכשהוא ניתק הוא פנה לנהג. "תיקח את המכונית לקפה הרגיל שלי" רוברט הנהן ועשה את דרכו חזרה אל תוך המכונית, מעיר אותה לחיים ועושה את דרכו אל היעד שעבורי היה לא ידוע.

הבטתי בו, לא מסתירה את חוסר שביעות הרצון שלי בגלל העובדה שאנחנו נשארנו לבד והוא פשוט גיחך "הזמנתי מונית, אני מניח שלזה לא תהיה לך הסתייגות?"  הנהנתי ונפלנו לדממה. בכול הזמן שחיכינו המבט שלו לא עזב אותי, בוחן כול מילימטר מגופי אבל לא היה שמץ לתשוקה בעיניים האלו, רק ריכוז.

הרגשתי שאני פאזל מסובך שהוא מנסה לפתור בראשו ולא אהבתי את תשומת הלב שהוא נתן לי. השיער הבלונדיני שלי נדבק לפני והשתמשתי בו בשביל להסתיר את חצי פני הימניות, להסתיר את הצלקת.

"תפסיק להביט בי" "למה את מסתירה את הפנים שלך?" "אני לא" "את שקרנית גרועה" הבטתי בו בהלם.

״תמשיך לדבר ואני הולכת מכאן" סיננתי דרך שיניים חשוקות, אבל במקום לראות את הזעם שיעוות את פניו כמו שציפיתי, היה שם רק שעשוע. הוא הנהן בדממה ולמזלי הרב בדיוק באותו רגע נשמעה צפירת רכב ואני מיהרתי להיכנס למונית מתעלמת מהמחאות של גופי בגלל התנועה החדה.

למזלי הזר המסתורי שלי התיישב במושב ליד הנהג, מלמל לו את הכתובת והמונית החלה לנוע. לאורך כול הנסיעה שתקתי, מאזינה לרדיו ומביטה בנוף החולף מחוץ למכונית. שקעתי במחשבות שלי ואפילו לא שמתי לב כשהמונית עצרה עד שדפיקה עדינה על החלון הוציאה אותי מההרהורים שלי ויצאתי.

המונית נסעה ואני הבטתי בקפה הקטן והמבודד. הוא הזכיר לי יותר קוטג' קטן בהרים מאשר בית קפה מודרני ומצאתי את עצמי מחייכת מעט כשנזכרתי בתמונות שאמא הייתה מראה לי של הבית הישן של ההורים שלה.

נשארתי נטועה במקומי דקות ארוכות מניחה לעצמי לשקוע בזיכרונות על עיניים כחולות אדיבות וצחוק רך ועדין. ניערתי את ראשי, מוודא שהשיער שלי עדיין מסתיר את פני והתחלתי לעשות את דרכי אל תוך בית הקפה הקטן כשהזר המסתור מאחורי.