נכנסתי עם שיומין לחדר תיאטרון שהיה נטוש בשלב הזה של היום,
"אתה בסדר?" שאלתי אותו בדאגה,
שיומין לא ענה, הוא עמד לידי רועד במקצת עם מבט מושפל.
"כואב לך משהו? אתה מדמם? להביא לך תחבושת מחדר האחות?" שאלתי אותו בקול רך בזמן שהשתופפתי להביט בעיניו מלמטה,
ראיתי דמעה נוטפת מעינו היפה והרגשתי את הלב שלי מתכווץ, הוא שיחרר את ידו הרכה מידי וניגב את עיניו הלחות ולחייו הספוגות,
"חכה כאן, אני מיד חוזרת" קראתי לעברו בזמן שיצאתי בריצה מהכיתה הזו ורצתי לכיוון המכונות.
כשחזרתי לכיתה ראיתי את שיומין עומד בדיוק באותה הנקודה אך בוהה אל מחוץ לחלון, נמצא מרוחק בבועה משל עצמו.
"קח" חייכתי לעברו והגשתי לו את הקולה הקרה שקניתי לו "זה יעזור לך להתעודד" הוספתי כששמתי לב שהוא עוטה מבט מבולבל,
הוא פתח את פחית הקולה בהיסוס ולקח לגימה.
הצלצול נשמע ברחבי בית הספר אבל אני לא מתכוונת לחזור עכשיו לכיתה ולהשאיר את שיומין במצב הזה לבדו, גם שיומין לא הראה שום סימן לכך שהוא רוצה ללכת לשיעור הבא שלו.
ישבנו לנו שם כמה דקות בשתיקה עד ששמעתי קול קטן מגיעה מכיוונו, הרמתי את מבטי וראיתי ששפתיו רועדות במקצת,
"ת...ודה" הוא לחש בביישנות, הקול שלו היה עדין וחמוד כל כך, אני לא מבינה למה הוא לא מדבר יותר,
"אין בעד מה" החזרתי לו עם חיוך ענקי על פני. אני ממש מאושרת מכך שהוא הסכים לפנות אליי, אני חושבת שאני בין הבודדים שהוא פנה אליהם השנה אז אני מרגישה ממש טוב עם עצמי,
"אם מישהו יציק לך עוד פעם אחת תפנה אליי ישר, אוקיי? אני יוציא לו את האשכים מהמקום ויגרום לו להתחרט על היום שהוא נרשם לבית הספר הזה" אמרתי ברצינות רבה וגררתי ממנו ציחקוק קטן, זה גרם לי לתהות עכשיו יותר מדוע הוא לא מדבר, הצחקוק שלו היה ממש מתוק וגרם לחיוך לעלות שוב על שפתי,
"עשינו עסק?" שאלתי,
הוא הנהן בנמרצות והושיט לי את היד שלו, לחצתי אותה וחרטתי את הרגע הזה במוחי.
אני לא אתן לו להיפגע כך שוב ולשמור את כל הצער הזה בליבו, הוא חייב לדעת שיש מישהו לצידו אחרת השנה הזו תהיה גיהינום בשבילו- והשנה הזו רק החלה, לכן מחכה לו עוד דרך ארוכה.
ישבנו שם בשקט עוד כמה דקות ובזמן הזה התרוצצו במוחי מליון שאלות שרציתי לשאול את שיומיון,
האם המצב הזה נמשך כבר הרבה זמן?
זה קורה לו גם מחוץ לגבולות בית הספר?
האם הוא שיתף מישהו?
ההורים שלו מודעים לכך שקשה לו?
שיומין כנראה שם לב להבעת פניי כי הוא החל לגמגם עוד פעם,
"בבקשה אל תשאלי כלום" הוא הביט לתוך עיני במבט מתחנן, העיניים שלו התרחבו הוא נראה מעורר רחמים,
לא יכולתי לעשות משהו אחר חוץ מלהנהן בהסכמה, הילד פשוט בלתי ניתן להתנגדות.
לאחר מכן נשמע שוב הצילצול,
"יש לך עכשיו שיעור ספרות ביחד איתי, נכון?" שאלתי,
הוא אמר "כן" שקט בזמן שהתרומם והחל להתקדם לכיוון הדלת.
"חכה לי, נלך ביחד" אמרתי והתקרבתי אליו במהירות,
הלכנו בקצב אחיד לכיתה דרך מסדרונות עמוסים בתלמידים, כשנכנסנו לכיתה ראינו את התלמידים צורחים בהתרגשות.
"מה קרה?" שאלתי את מין יונגי שהיה אדיש כרגיל ולא צרח כמו כולם,
"המורה חולה אז משתחררים" הוא אמר והניח את התיק שלו על כתפו.
חייכתי לשיומין בזמן שחיקיתי את מעשיו של יונגי, הוא עשה כמותי והחלפנו מבט שמבהיר לנו שאנו חוזרים היום הביתה יחדיו.
כשיצאנו ממבנה בית הספר הרגשתי לפתע שמושכים אותי בכוח, לאי גרר אותי למחששה. לפתע הגב שלי פגע בקיר והרגשתי כאב עז לאורך כל עמוד השידרה,
"בן ז-" התחלתי לקלל אותו אך צעקתו השתיקה אותי,
"כלבה, את תקשיבי לי עכשיו ותקשיבי לי טוב! אם עוד פעם אחת את תתערבי לי בסדר היום אני אשבור אותך עד שלא תוכלי לזהות את עצמך במראה, הבנת?!" הוא הרים את קולו עם כל מילה שהוסיף,
לרגע קפאתי ובהיתי אל תוך השחור שבעיניו, לא ידעתי איך להגיב. אני ממש לא רגילה שצועקים עליי, במיוחד בריונים כמו לאי.
לאי הוא לא סתם בריון, הוא עשיר ויש לו המון קשרים, יש המון דרכים בהם יוכל למרר לי את החיים, אני יכולה לחשוב על כמה כבר עכשיו. בנוסף יש לו שרירים - אגרוף אחד ממנו ואני משותקת לכמה שעות טובות. ממש לא מומלץ להתעסק איתו.
לרגע חלפה במוחי המחשבה שאולי לא הייתי צריכה לעזור לשיומין אך מיהרתי לסלק אותה, אני בטוחה שעשיתי בשכל. לכל מעשה יש השלכות רבות ועכשיו אני צריכה להתמודד עם אחת מהן.
"הבנת?!" הוא חזר על שאלתו בקול רם יותר, הכה את הקיר ליד ראשי וקרב את פניו לפני, מזכיר לי שעוד לא עניתי לו.
"הבנתי" אמרתי בקול חלוש, "אבל אם סדר היום שלך כרוך בלהציק לשיומין אז אני אתערב, אני לא אעמוד בצד בשקט!" החזרתי לו, אני באמת לא יודעת מאיפה שאבתי את האומץ לענות לו.
לפעמים אני לא מבינה למה הפה שלי פועל על דעת עצמו מבלי להתייעץ עם המוח קודם.
הוא נראה כאילו הוא עומד להחטיף לי סטירה כבר בפעם המי יודע כמה היום, הבנתי שאם אני רוצה להציל את הפרצוף היפה שלי מלקבל פנס אני חייבת לשנות לו את מצב רוח מיד,
"לאי, נכון קשה לך?" שאלתי בקול רך בצורה הכי מפייסת שהצלחתי, היד שלי כנראה החליטה היום גם לא לציית למוח שלי כי היא ליטפה לו לפתע את הלחי,
הוא פער את עיניו וקפא במקומו.
כשקלטתי מה עשיתי פערתי את עיניי גם וברחתי משם.
YOU ARE READING
Lucky One || Kim Minseok
Fanfiction°•°• הושלם °•°• אם תפנו אליו, סביר להניח שלא תקבלו אף מענה כי שיומין הוא שקט, מופנם וחסר ביטחון. הא-סו לעומתו היא חברותית, חייכנית וכובשת. כוויכול- הם הפכים, אך האמת היא ששניהם רק צריכים אדם שיוכלו להישען עליו, מישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומ...
