Lucky One || Kim Minseok

11

נקודת מבט לאי:

אחרי הבר קריוקי ליווינו את סהון הביתה. הבחור הזה די נחמד, אני מבין למה טאו התלהב ממנו ודיבר עליו המון. הוא הציע שניכנס ונשחק בפיפא שלו כאשר כמעט הגענו לביתו, אבל בדיוק כשהסכמנו על כך ראינו את הא-סו יושבת מחוץ לביתו ועיניה אדומות מבכי.

היא נראתה מעוררת רחמים ומעולם לא ראיתי אדם שנראה כל כך פגיע, אך כמובן שלא אכפת לי ממנה! היא סתם פרצוף יפה שמרשה לעצמה לדחוף את אפה לעניינים שלא שלה.

כשהיא חיבקה את סהון הוא סימן לנו שהתוכנית השתנתה ושנלך. השתהתי במקומי ולא יכולתי לזוז, העצבות ששידרה פשוט שיתקה אותי. קריס העיר אותי מהבהיה הלא מנומסת שלי ולכן התקדמתי לכיוונם.

כעבור כמה צעדים הסתובבתי לראות שוב מה איתה, זה היה בלתי נמנע. מה שראיתי הפתיעה אותי מאוד ותפס אותי לא מוכן, סהון הקיף אותה בזרועותיו ונישק אותה בתשוקה. זה נראה כאילו היא נהנתה מכך ומשום מה המחזה הזה הרטיט משהו בליבי.

אמרתי לעצמי שזה שום דבר והתקדמתי מהר עם הבנים לכיוון הפארק העזוב שאנו מעבירים בו את רוב הימים עד השעות הקטנות של הלילה. התעלמתי מהשיחות הנלהבות שלהם כמו תמיד, הייתי שקוע במחשבות עד ששמעתי אותם מזכירים את שם האחת שהעסיקה את מחשבותי בשעה האחרונה.

"למה אתה חושב שהיא בכתה?" שאל טאו בקולו התמים,

"אולי נשברה לה ציפורן, מי יודע? אני לא מבין בנות טוב כמו שאתה רואה" קריס הגיב בקול שניתן לטעות ולחשוב שאדיש,

"זה לא מעניין אותך לדעת?" טאו החזיר,

"לא באמת..." 

"מה איתך היונג? למה אתה חושב שהיא בכתה?" טאו פנה אליי,

"היא נישקה את סהון- אולי הם ביחד והתווכחו לפני שהלכנו או משהו" חשבתי בקול "היא נראתה לא מרוצה בסוף היום כשדיברנו איתה בשער בית הספר",

"אני לא חושב... סהון לא אמר לי שהם זוג כששאלתי אותו. בעצם, הוא לא ענה על השאלה כשאני חושב על זה, אלא התחמק ממנה" טאו החזיר ולפתע קולו התמלא בטיפת עצב לא מוסבר,

התעלמתי מכך, אנחנו לא מדברים על הרגשות שלנו אף פעם. זה מן חוק לא כתוב כזה שיש לנו.

הנושא שוב השתנה, הם דיברו על השרירים שקריס מפתח לאחרונה יותר. בשלב זה החלטתי לפרוש למקום הזה שאמור להיקרא בית. קמתי מהמגלשה ששכבתי עליה, נופפתי להם והסתלקתי משם מבלי להוסיף מילה.

בדרך כלל הם אלו שפורשים ראשונים ואני נשאר לבדי, אך היום הראש שלי עובד על יתר המידה אז אני חושב על לישון ולהשקיט אותו.

נכנסתי לבית הגדול מידיי שלי, אמא ישנה במיטתה ואבא שלי כנראה מזיין מישהי אחרת במקום כלשהו. התקלחתי ונשכבתי במיטתי, מכין את עצמי מנטלית לעוד לילה מלא סיוטים.

למחרת שמתי לב שהפלאפון שלי לא היה אצלי, קריס חייג אליו ומסתבר שהוא בביתו של סהון. לא סתם בביתו אלא אצל הא-סו שישנה שם. זה כנראה מוכיח שהתאוריה שלי היתה נכונה- הם זוג.

המחשבה הזו הציקה לי במהלך כל היום, זה הרתיח אותי יותר ויותר ככל שהרבתי לחשוב על כך, מסיבה לא מובנת. רציתי להוציא את הכעס על זה על משהו, מישהו ליתר דיוק. אך חששתי שהיא תופיעה שוב ותראה אותי במצב הזה. 

התאפקתי היום לא להכות את שיומין.

למחרת ובארבעת הימים שאחרי המשכתי להתאפק אך לא יכלתי לשאת זאת יותר. היא לא נראתה בשום מקום והדם שלי רתח. גררתי את שיומין למקום הקבוע שלנו והתחלתי להכותו ולפרוק עליו עצבים.

הוא ניסה לקרוא בשמה כמה פעמים, זה גרם לי לגחך.

הקריאות הפכו ללחישות ככל שהבכי שלו התגבר. הוא מלמל משהו על הבטחה ובאיזשהו שלב הגבתי על כך, "החברה הקטנה הזו שלך לא כאן להציל אותך. לא אכפת לה ממך, לאף אחד לא אכפת ממך! למה שלא תתאבד וזהו?" אמרתי לו בין מכה למכה.

לפתע הרגשתי את הלחי שלי בוערת. הילדה שהעסיקה את מחשבותי לאורך כל השבוע האחרון ניצבה מולי, עיניה פעורות והיא נראתה כמו מלאך.

היא היתה זו שהכתה אותי.

לא יכולתי להגיב, ידעתי שזה מגיע לי. פשוט המשכתי לשתוק ולשחק את עצמי מופתע. היא אחזה בכף ידו הרועדת והתחמקה איתו במהרה הרחק ממני- המפלצת של בית הספר.

המחשבה הזו, שאני מפלצת וזה מגיע לי גרמה לדמי לגעות שוב, פלטתי צרחה מעומק גרוני וכשקלטתי שכולם מביטים בי הלכתי במהירות משם. לקחתי את התיק שלי מהכיתה והסתלקתי מבית הספר.

שוטטתי ברחובות ללא מטרה כשבמוחי מתנהלת סערה-

אני לא מפלצת!

זה לא באמת מגיע לי!

הכל בגלל השמן הקטן הזה! הוא הורס לי את החיים.

למה היא לא אחזה בידי ולקחה אותי משם?! אני הקורבן כאן!

הוא תמיד משחק אותה תמים ומסכן. כן בטח, תמים בתחת שלי.

הרמתי את מבטי ושמתי לב שרגליי נשאו אותי אל עבר הפארק הנטוש, נשכבתי על המגלשה כמו תמיד ועצמתי את עיני בנסיון להרגע. השמש ליטפה את פני ברכות והדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שהשינה תקפה אותי היה למה היא חייבת להיות כל כל יפה?

קמתי בסביבות 7 בערב כשקריס וטאו התקשרו והציעו לי ללכת איתם למסיבה בקצה העיר, כמובן שהסכמתי.

כשנפגשנו ישר התחלנו להשתכר והתעלמנו ממה שקרה היום במחששה, עוד מן חוק לא כתוב שיש לנו, מה שקורה במחששה - נשאר במחששה.