נקודת מבט לאי:
פתחתי לה את דלת מכוניתי, לחוץ פתאום מן הרעיון של שנינו לבד בבית שלי. ידי החלו להזיעה וניסיתי לנגב אותן על הג'ינס השחור בעל הקרעים הרבים שלבשתי היום. היתה שתיקה ברכב, היא בהחלט נראתה זועפת אבל זה מובן לחלוטין, למה שתרצה להעביר את זמנה הפנוי איתי? הפעלתי את הסטריאו וניסיתי להתרכז בנסיעה הקצרה.
הצצתי אל עבר הא-סו כשהגענו לשכונה המוזנחת שלי אך היא לא הבחינה בעובדה הזו, זה נראה כאילו היא שקועה במחשבות שלה. לבסוף כשחניתי מול ביתי היא פערה את עיניה, "פה את חי?" שאלה בהלם.
"בואי" הגבתי בקצרה עם המבט הכי אדיש שהצלחתי לגייס וטרקתי את דלת המכונית.
פתחתי לה את דלת הבית ומבטה נדד על כל החלל הצפוף והמוזנח, הקירות המתקלפים, הריצפה הדביקה והמנורה המהבהבת. נשכתי את שפתי לאור הבעת הפנים שלה, זה היה צירוף של גועל ורחמים.
"חשבת למכור את המכונית שלך ובכסף הזה לשפץ את הבית?" שאלה בתמימות,
נאנחתי בזמן שהעצבים והבושה החלו להכות בי, אני שונא לדבר על הבית המטונף הזה. למה לא קבענו ללכת אליה?
"החדר שלי כאן" הורתי במקום להגיד את מה שאני חושב, בזמן שהתקדמתי אליו. קיוויתי שהיא תסכים לבוא אז סידרתי אותו מראש. "תשבי על הכיסא הזה. רוצה לשתות מים לפני שנתחיל?"
"לא, למה אתה מתחמק?"
"אני אביא לך מים, חכי רגע" אמרתי תוך כדי שהתקדמתי מהר לכיוון המטבח. פרעתי את שיערי תוך כדי פתיחת המקרר. היא בטח תגיד לכולם מחר שאני חי במזבלה, אני חייב לגרום לה לסתום את הפה.
הגשתי לה את הכוס והיא לגמה את כל תכולתו במהירות, גיחכתי בתגובה.
"אז... במה אתה מתקשה?" שאלה בסקרנות,
"בעיקרון, אני לא יודע כלום" עניתי במהירות. אני לא העיפרון הכי מחודד בכיתה כשזה מגיע ללימודים וכולם יכולים לראות את זה.
"אתה צריך להקשיב קצת בשיעורים מידיי פעם אם אתה רוצה להצליח" השיבה,
"את לא חושבת שניסיתי לעשות את זה? זה לא עזר אז פשוט הפסקתי" בכנות, זו לא הסיבה היחידה שבגללה הפסקתי להקשיב, פשוט מצאתי משהו יותר טוב לעשות.
"עם מה אתה רוצה להתחיל? טריגונומטריה? לוגריטמים? לאנים?"
שוב פעם פרעתי את שיערי, הפעם מתוך תסכול, "אין לי מושג מה אמרת הרגע אז את יכולה לבחור לבד"
"אוקיי אז נתחיל בטריגו" קבע עובדה והחלה להסביר את החומר שנראה לה כה פשוט. כשקלטה שאין לי את הבסיס של שנה שעברה היא לא התעצבנה כמו שאר המורים המתנשאים שהיו לי בעבר, רק חייכה חיוך אמפתי והסבירה לי בסבלנות את נושא.
אולי זו ההילה הנעימה שלה, ניחוחה העדין או קולה הערב, מה שזה לא יהיה- זה גרם לי להבין לראשונה מזה שנים מתמטיקה, אם זה ימשיך כך אני עוד אהפוך למצטיין במקצוע הנוראי הזה.
כשנתנה לי לפתור תרגילים הצלחתי את כולם ללא יוצא מן הכלל. השבחים שלה גרמו לי להרגיש טוב עם עצמי, קצת פחות עלוב ממה שאני בדרך כלל. לא נתתי לה לראות את ההשפעה של מילותיה עליי, רק חייכתי חיוך ציני קטן.
אחרי שלוש שעות שלמדנו בהם את כל הבסיס בנושא זה והתחלנו לגעת בחומר של השנה, הבטן שלי קרקרה. "רוצה לאכול?" שאלתי אותה בזמן שקמתי למטבח, היא קמה גם כן. "יש ראמן" ציינתי בזמן שהוצאתי את הסיר עם השאריות מאתמול ודחסתי את כולו למיקרוגל.
"לא, אני אזוז הביתה, אחותי לבד" תירצה והחלה לדחוס את המחברת שלה לתיקה. בדיוק אז אימי נכנסה הביתה.
"שלום" אימי החלה להגיד בקול עייף מעורב בהתרגשות, "לאי, לא אמרת לי שאתה מביא בחורה הביתה, לא הייתי חוזרת היום מוקדם אם הייתי יודעת"
"היי גברת זאנג" סו השיבה באי נוחות, "אני כבר הולכת"
"כבר? אבל רק חזרתי. שבי עימנו, תאכלי. איך קוראים לך?" אימי התעקשה,
"קוראים לי הא-סו, נעים להכיר אותך" אמרה והתקרבה ללחוץ את ידה אך לאימי היו תוכניות אחרות, היא השחילה את ידה אל גבה של סו וקירבה אותה לחיבוק הדוק. סו הסמיקה בתגובה, הגוון הזה החמיא לה. "אני חייבת לחזור הביתה" הוסיפה.
"בטוחה? חבל"
"אמא, תעזבי אותה, אחרת היא לא תחזור לכאן שוב" התערבתי בשיחתן, בהחלט משועשע מאיך שסו עמדה במרכז הסלון באי נוחות.
"טוב, סליחה. תחזרי לבקר שוב בקרוב" אימי קראה לעברה בזמן שסו מיהרה לצאת מן הבית.
"היא ממש יפה" אימי ציינה ושלחה לי חיוך עם מסר נסתר,
"תפסיקי לדמיין דברים ותאכלי" מלמלתי מסמיק בזמן שהגשתי לה את האוכל. התיישבתי לידה שניה לאחר מכן וניסיתי לשכנע אותה שאני בסך הכל רוצה שהא-סו תעזור לי בלימודים.
על מי אני עובד?
* * *
תראו איזה תמונה מתוקה מצאתי!
זה לאי כשהיה עוד פשוש קטנטן 😍
YOU ARE READING
Lucky One || Kim Minseok
Fanfiction°•°• הושלם °•°• אם תפנו אליו, סביר להניח שלא תקבלו אף מענה כי שיומין הוא שקט, מופנם וחסר ביטחון. הא-סו לעומתו היא חברותית, חייכנית וכובשת. כוויכול- הם הפכים, אך האמת היא ששניהם רק צריכים אדם שיוכלו להישען עליו, מישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומ...
