Lucky One || Kim Minseok

6

למרבה ההפתעה שיומין חיכה לי מחוץ לשער בית הספר. הוא לא שאל לאן נעלמתי, הוא רק נתן לי מבט אמפתי.

בדרך הביתה רציתי להסיח את דעתי ממה שעשיתי ללאי לפני כמה דקות ולכן החלטתי לדבר עם שיומין על מוזיקה. זו היתה דרך נפלאה להכיר אותו יותר.

אפשר להבין המון דברים על הפנימיות של האדם אם מגלים איזה שירים הוא שומע - אם הוא שמח, אופטימי ואכפתי או להיפך, אם הוא עצוב, דכאוני ומחפש נחמה.

אמרתי לו שמות של להקות ובקשתי שיהנהן לחיוב או לשלילה אם הוא מכיר את הלהקה או לא. מסתבר שיש לנו טעם זהה לגמרי במוזיקה.

בהתחלה שמחתי בגלל זה, יש לנו עכשיו המון נושאים לדבר עליהם, אך כשחשבתי על כך מאוחר יותר כשהייתי לבדי הבנתי שקשה לו,

הוא צריך מישהו להישען עליו,

הוא צריך פנס שיאיר לו את הדרך,

הוא צריך כבאית שתכבה את כל הכאב שהוא חש,

הוא צריך הרבה דברים- בדיוק כמוני.

אך בניגוד אליי הוא לגמרי לבדו.

אין לו חבר כמו סהון שיעמוד לצידו באש ובמים, שישלוף אותו מהחשכה שבתוך ראשו, שיעזור לו להאבק בשדים שנלחמים בליבו.

הוא ניצב בודד לגמרי במלחמה הפנימית הזו.

החלטתי שאני אהיה האדם הזה בשבילו, אני אהיה הסהון שלו!

זה בלתי אפשרי לשרוד את החיים האלו כשאתה מרגיש שאין אף אחד בעולם שדואג לך, לכן הוא צריך אותי.

גם אם הוא ינסה להדוף אותי אני לא אוותר, אני אחדור את חומות השתיקה שסובבים אותו.

כשהגענו לשביל הגישה של ביתי נופפתי לשיומין לשלום, אך לא נכנסתי עד שראיתי אותו פונה לביתו גם.

פלטתי אנחת רווחה כאשר נכנסתי לחדרי וזרקתי את התיק הכבד שלי בפינה.

סוף סוף אני לבד.

אחותי עוד לא חזרה הביתה ואמא שלי הלכה לרופאה לפני חצי שעה, זה אומר שאני יכולה לקרוא ספר.

אני תמיד קוראת ספרים כשאני רוצה לברוח מהמציאות, הדמיון שלי הוא מקום המפלט שלי. גן עדן סודי ורומנטי שבו רק אני נמצאת והדמויות החביבות עליי.

אני קוראת עכשיו כי אני פוחדת להתמודד עם המחשבות שלי, יותר מידיי דברים קרו היום וזה מסעיר אותי רגשית.

קראתי את הספר מלאך מכני שוב, בפעם התרייסר. זה הספר האהוב עליי כי הוא קורא בתקופה רחוקה מכאן, עם דמויות שמקסימות אותי בכל פעם מחדש.

החיסרון בלקרוא את אותו הספר המון פעמים הוא שאת מתחילה לקרוא אותו מהר מידיי. סיימתי את הספר כעבור שעתיים ולכן התחלתי להכין אוכל למרות שעוד מוקדם לאכול ארוחת ערב.

הכנתי אורז עם 5 מנות נלוות כי לא היה לי חשק להיות יצירתית והניחוחות המוכרים עטפו את המטבח בניחוח של בית.

אחרי שסיימתי לאכול לבדי אחותי חזרה עם אימנו. היא נסעה אליה אחרי בית הספר בכדי לקחת אותה.
כבר קרו מקרים בעבר שהיא ניסתה לברוח והיינו צריכות לערב משטרה.

לאמא שלי יש כל מיני שגעונות ולכן אנחנו צריכות להיות אחראיות ולטפל בה. האחריות הזו גרמה לאחותי להתבגר מוקדם מידיי ואני ממש כועסת משום כך על אימי.

כשאחותי היתה בת שבע היא נסעה לבית המרקחת לקנות תרופות במקום לשחק עם חברים בגינה.
כשהיא היתה בת עשר היא דאגה להכין לאמא שלי משהו קטן לארוחת בוקר במשך כל יום בחופש הגדול כשאני עבדתי במקום לקום מאוחר.
כשהיא היתה בת שתיים עשרה היא הזריקה לאמא שלנו זריקות הרגעה כשהיא יצאה משליטה בזמן שאני ריסנתי אותה למיטה במקום ללכת למסיבת פיג'מות בבתים של חברות.
ועכשיו, כשהיא רק בת ארבע עשרה, היא נוסעת ישר אחרי בית הספר פעם בשבוע לעיר הסמוכה בכדי לקחת את אמא שלנו מהפסיכיאטרית.

זה לא החיים שרציתי שיהיו לה.
זה לא החיים שמגיעים לה.
אף ילד לא צריך לחוות חיים כאלו.
ובכל זאת אלו החיים שלנו כי העולם הזה לא פייר. אלוהים לא התייעץ איתנו איזה חיים אנו רוצים לפני שברא אותנו.
ולכן - כולנו כמעט נדפקנו.

הלכתי לחדרי והחלטתי ללמוד ריקוד חדש.
ריקוד זו דרך נפלאה לפריקת רגשות, להמיר את כל המחשבות לזיעה ולפלוט החוצה בהתנשפויות את כל התסכול.
למדתי את Again של Astro ואחרי מקלחת רותחת קרסתי על המיטה שלי.

לצערי כל המחשבות תקפו אותי עכשיו בלי רחמים,

ממתי סהון לא עומד לצידי בוויכוחים?

מדוע לאי כל כך אכזרי לשיומין? התירוץ הזה שהוא זרק לי ממש לא אמין...

למה עניתי ללאי כשצרח עליי?

ולמה לעזאזל היד שלי ליטפה אותו???

מה הסיבה שבגללה שיומין מדוכא כל כך? אם הכאב שלו עמוק כמו שלי אז זה חייב להיות יותר מסתם בריונות...

האם אני מספיק טובה בשביל לעמוד לצד שיומין?

נרדמתי בזמן שהשאלות האלו ועוד חלפו בראשי.

                     
                               *      *      *

אם אתם הצלחתם לקרוא את כל הפרק הזה אחרי שראיתם את הגיף ששמתי אתם לא אנושיים!
שיומין כל כך מקסים שהלב שלי מתכווץ רק מהמחשבה על השם שלו!