היומיים הבאים חלפו להם באיטיות מייסרת, שכבתי במיטה מבלי לאכול או להתקלח כלל. לא היה לי רצון או חשק לעשות כלום. סגרתי את הפלאפון שלי אחרי שסהון התקשר שלוש פעמים ולא היה לי נעים לנתק לו יותר.
ביום השלישי מאז שבישרו לי על מותה של אימי שמעתי בערב דפיקות רמות על דלת הבית, כשהן לא פסקו קמתי לפתוח את הדלת, ושם ניצבה אחותי.
"סווווו" קראה בהתלהבות וחיבקה אותי, "התגעגעתי אליך כל כך! את לא מבינה איזה כיף היה. יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך." היא הרפתה מהחיבוק ונכנסה לתוך הבית עם המזוודה שלה.
לאחר שהניחה את תיקה בחדרה, חטפה תפוח מן המקרר ונגסה בו היא הבחינה בי, "מה קרה?" שאלה לפתע בדאגה, "את נראת נורא!"
"ספרי לי קודם איך היה הטיול, יהיה לי המון זמן להסביר לך מה קרה כאן בזמן שבילית" עניתי בקול חלוש,
"אוקיי" הודיעה בחיוך ואז התיישבה על הספה, היא סימנה לי להתיישב לצידה ועוד לפני שעשיתי צעד לכיוונה החלה לפטפט, "היה לנו טיול ג'יפים, זה היה מגניב! הייתי בג'יפ עם המורה בו-רה והיא דפקה את הראש בתקרת הג'יפ. ביום שאחרי היינו בהחלקה על הקרח וגם שם חצי מהמורים החליקו ונרטבו! זה היה מצחיק, היית צריכה לראות את זה. אהה וגם היינו..." היא המשיכה בסיפור שלה, אך לא יכולתי להתרכז יותר.
חשבתי על איך אבשר לה שאימנו התאבדה. זו היתה משימה בלתי אפשרית וכאב לי הראש רק מהמחשבה על זה.
"... והנה אני כאן עכשיו. נכון שזה הטיול הכי שווה שהיה אי פעם?" שאלה בחיוך גדול, "סו-הא! את בכלל מקשיבה לי?" היא שאלה כשמבט זעוף עלה על פניה.
"כן, ברור" מילמלתי. לקחתי נשימה עמוקה ולפני שהספקתי להודיעה לה מה קרה היא התפרצה בשאלה, "איפה אמא? היא עשתה לך בעיות?" האוויר ברח מראותי. התאפסתי על עצמי והתחלתי לספר לה את כל הסיפור.
היא החלה לבכות בהיסטריה, ניסיתי ללטף את ראשה ולהציעה לה מים אך שום דבר לא עזר. "אז זה אומר שאנחנו יתומות? ישלחו אותנו למשפחת אומנה? ואיפה נגור? מה עם ההלוויה?" היא שאלה יותר מידיי שאלות בנשימה אחת ולא ידעתי איך לענות על כולן.
"יהיה משפט ביום ראשון, עוד ארבעה ימים. עד אז אנחנו נהיה רק שנינו. המשטרה דאגה לגופה." אמרתי, ניסיתי לעשות קול רך אך במקום בקע ממני רק קול צרוד ומלחיץ. "את רוצה לעבור לגור עם אבא באוסטרליה?" שאלתי, אני מקווה שתגיד כן, אני רוצה שתחיה טוב עם מבוגר אחראי שידאג לה לשם שינוי.
"נראה" היא אמרה איכשהו בין יפיחה ליפיחה.
"את רוצה לאכול?" שאלתי בדאגה. אני מבוגרת, אני יכולה להתמודד עם הכאב אבל היא עוד קטנה, תמימה, היא לא אמורה לדעת מה זה כאב ואבל,
"לא מתחשק לי" אמרה בקול מעורר רחמים ונצבט לי הלב.
"מה עם גלידת שוקולד עם סירופ שוקולד וסוכריות שוקולד מעל?" שאלתי בחיוך, יודעת שהיא לא יכולה לסרב לזה. ראיתי אותה נאבקת עם עצמה מבפנים, "אוף כן!" נכנעה לבסוף.
בגלידריה ראיתי את קריס, הוא ישב לבד באחד השולחנות. שלחתי לו חיוך צדדי קטן כשקלט אותי והוא נפנף לי בחזרה מתוך נימוס. אמרתי לאחותי לתפוס לנו שולחן בזמן שנעמדתי בתור.
הלכתי לכיוונה לאחר שלקחתי את הזמנתי וראיתי שהיא צוחקת עם קריס, התיישבתי מולה והוא מיהר להגיד לה "ביי" והסתלק. "על מה דיברתם?" שאלתי בסקרנות, בתגובה היא רק משכה בכתפיה, חטפה את הגלידה מידי והחלה לזלול.
~ ~ ~
המשפט עבר טוב מהמצופה. בית המשפט החליט שמאחר ואני אהיה בת 18 בקרוב, אחותי יכולה להישאר תחת חסותי. עובדת סוציאלית תבוא לבדוק מה מצבינו פעם בחודש ונקבל קיצבה מכובדת מהמדינה פעם בחודש, בכדי שאני אוכל לסיים את הלימודים מבלי לעבוד.
בית המשפט הביא לנו טפסים שבית הספר צריך למלא בהקדם האפשרי ולפקסס להם בחזרה, משום כך לאחר במשפט הלכנו אני ואחותי ביחד ישר לבית הספר. המזכירה העבירה את הטפסים למנהל ושיחררה אותנו לדרכינו.
כשיצאנו לחצר שמעתי בכי מוכר מכיוון המחששה, הבאתי לאחותי את המפתח לביתנו ואמרתי לה להתקדם בלעדיי. התקדמתי לכיוון הקול שהלך והתגבר בהדרגה וראיתי את שיומין מקבל שוב מכות אך הפעם חמורות בהרבה.
"עכשיו החברה הקטנה הזו שלך לא כאן להציל אותך" לאי צחק והכה את הילד המסכן,
"לא אכפת לה ממך, לאף אחד לא אכפת ממך!" הוא נתן לילד בעיטה בבטן למרות שכבר היה מכופף מכאב באזור החזה,
"למה שלא פשוט תתאבד וזהו?" הילד השפוף המשיך להאנח בכאבים ולהתייפח,
בנקודה זו איבדתי את זה וסטרתי ללאי בפרצוף הכי חזק שהצלחתי.
כולם קפאו מהלם, גם אני. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהכתי מישהו.
YOU ARE READING
Lucky One || Kim Minseok
Fanfiction°•°• הושלם °•°• אם תפנו אליו, סביר להניח שלא תקבלו אף מענה כי שיומין הוא שקט, מופנם וחסר ביטחון. הא-סו לעומתו היא חברותית, חייכנית וכובשת. כוויכול- הם הפכים, אך האמת היא ששניהם רק צריכים אדם שיוכלו להישען עליו, מישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומ...
