פאק, מייק הלך ואני תקוע על רגל אחת בין המקבילים באמצע האולם שיקום, נשענתי על צד אחד מחפש את הקביים שלי במבט מסביב לחדר. הקביים היו שאונות על הקיר במרחק בערך שני מטר ממני. חיפשתי מקום קרוב יותר לשבת אבל כל המיטות טיפול היו רחוקות ממני וכבר לא יכולתי לעמוד. רגל שמאל כאבה לי כי רק עליה נשענתי ורגל ימין כאבה לי כי היא הייתה מפורקת לחתיכות.
כל צעד על רגל ימין הרגיש כאילו דוקרים אותי בסכינים, כאב פילח אותי וגרם לי לרצות לצעוק כל פעם מחדש, הברזלים הרגישו כמו חותכים אותי מבפנים ושנאתי את זה. שנאתי את הכאב, שנאתי את הרגל, שנאתי שאני לא יכול לעשות שום דבר לבד. אפילו ללכת לשירותים הייתי צריך עזרה. ואף אחד לא הסכים לתת לי פה כיסא גלגלים כי הם אמרו לי שזה רק ינציח את הבעיה. הייתי תלוי באחרים כל הזמן.כל הזמן!
גם עכשיו, הייתי צריך שמישהו יביא לי את הקביים מהקיר, פאק אני שונא את זה!! אני שונא לבקש עזרה, אני שונא להיות נזקק לעזרה, שנים הסתדרתי לבד, בלי אף אחד, לא הייתי צריך את עזרתו של מישהו כדי לעשות משהו, עכשיו אני צריך מישהו שיעזור לי לעלות על המיטה. לעלות על המיטה!!! כמו זקן בן מאה, כמו נכה!!!
אני נכה בן 19 וכל החיים אני אסתובב כמו נכה. לעזאזל עם הצבא ומה שהם עשו לי. לעזאזל עם הרגל הזו שבוגדת בי. אף אחד כבר לא בא לבקר אותי מהיחידה, הם הגיעו בשבועיים הראשונים ואז כולם חזרו לחייהם בעוד שהחיים שלי נעצרו, בגיל 19 אני עומד באמצע אולם ולא יכול לעשות אפילו צעד אחד לבד.
ראיתי את מיכל מסתכלת עלי ויוצאת בסערה אחרי מייק.
אני לא מאמין שצעקתי על מייק עכשיו, הוא לא אשם במה שקרה לי, הוא לא אשם בתאונה, אבל הוא לא מבין מה עובר עלי. אני פשוט מרגישש כמו בובה על חוטים שצריכים להזיז אותה ממקום למקום והוא זה שעושה את העבודה. עבודה מזופטת. הוא, כמו כל ההולכים מסביבי מתסכלים אותי, גם אני רוצה ללכת כמוהם, גם אני רוצה לקום באמצע הלילה ללכת לשירותים מבלי להעיר חצי מחלקה. הציעו לי להסתובב עם קטטר אבל זה עוד יותר גורם לי להרגיש כמו זקן בן מאה. אני צעיר בן 19, למה אני צריך צינור שיצא לי מהזין כדי לא לקום בלילה לשירותים.
כל העולם הזה חרא.
אני שונא את הרגל שלי, שונא אותה! שונא את העובדה שאני עומד כמו מטומטם באמצע אולם ולא יכול ללכת לשום מקום, אני עץ.
ניר אחד המשתקמים פה ש"זכה" לקבל כיסא גלגלים כי הוא ללא רגל התגלגל לכיווני "אלון, אתה צריך עזרה?" הוא שאל בעדינות בודק את המים לפני שנתחיל לדבר כדי שאני לא אתפרץ עליו
לקחתי נשימה עמוקה עוצר את עצמי שלא אתפרץ "כן" אמרתי לבסוף
"מה אתה צריך?" הוא הסתכל עלי מלטה יושב בעוד אני עומד
"אני רוצה את הכיסא שלך" אמרתי בפשטות
"תאמין לי אתה לא רוצה, אז להביא לך את הקביים?" הנהנתי בתגובה
YOU ARE READING
ביחד ולתמיד
Romansזהו סיפור המשך ל"זה לא יכול להיות הסוף" אם לא קראתם לא תבינו.... מייק חזר לארצות הברית על מנת למצוא דרך לחיות בישראל עם אלון, מה שהוא לא לקח בחשבון זה שהפעם הבאה שהוא יחזור לארץ זה יהיה לבית החוליםי כי אלון נפצע באימון. אלון בבית חולים מייק יו...
