הלכתי אחרי שחר ואימו לכיוון הרכב שלהם, אף אחד מאתנו לא מעלה את הנושא שכולנו מנסים להתחמק ממנו. שלומית שאלה שאלות כלליות על הטיסה ואיך אני והן נענו בתשובות קצרות מצידי. שחר שתק. רוב הזמן מביט לכיוון הרצפה בכתפיים שמוטות.
נכנסנו בשקט לרכב נוסעים לבית חולים, שחר הציע לי לשבת ליד אימו בקדמת הרכב אבל העדפתי לשבת בשקט שלי מאחור, להימנע ממבטים שלהם, להתחבא עוד מספר דקות עד שנגיע.
אחרי מספר דקות לא יכולתי יותר ושאלתי "מה שלום אלון?"
כאשר השתיקה הייתה ארוכה יותר ממה שציפיתי וידי התחילו לרעוד, הם עומדים לספר לי שהוא מת בניתוח, דמעות התחילו לזלוג ולא היה לי האומץ לשאול את השאלה שוב.
שלומית חיככה בגרון לפני שהיא ענתה בקול מוזר "הוא עדיין לא התעורר מהניתוח"
נשמתי נשימת רווחה, הוא עדיין לא התעורר מהניתוח זה בטח סימן טוב, הוא לא מת, "וזה לא בסדר?" שאלתי לא מבין למה הם נראים דאוגים כל כך
"הניתוח היה אתמול והוא הסתבך, אלון עבר דום לב במהלך הניתוח" היא עצרה לשנייה לוקחת אוויר "הם לא יודעים מה מצבו ואיזה נזק נעשה לו במהלך הניתוח ולא יודעים מתי הוא יתעורר" היא עצרה את שטף דיבורה שוב ומלמלה "אם בכלל" בקול כל כך חלש שבקושי אפשר היה לשמוע
ההרגשה הטובה שהייתה לי לכמה שניות נעלמה עם כול מילה של שלומית. הבטתי לארץ הזרה שנשקפה מהחלון. עמדנו בעומס תנועה כלשהו מסביבנו באנשים ברכבים אדישים לגמרי לטרגדיה שקיימת ברכב לידם.
"הרופאים אומרים שהם חושבים שהוא יתעורר" שחר אמר מנסה לעודד אותי. סובבתי את ראשי להסתכל עליו. אלו היו המילים הראשונות שלו ותהיתי אם הוא מנסה לעודד את עצמו או אותי. שחרהביט החוצה מהרכב נמנע מלהסתכל עלי. גם הוא כמוני מאוהב באלון. גם הוא כמוני מרגיש את אותה תחושה של חוסר אונים עכשיו. אבל הוא בניגוד אלי מסיע איתו באוטו את האהוב של מושא אהבתו השוכבת במיטת בית חולים.
ולמרות השוני, שנינו באותה סירה עכשיו.
טיפסנו בכביש עוזבים את הכביש הראשי הפקוק לכביש צדדי וזמן קצר אחר כך עמדנו במסלולי הכניסה של בית החולים, מבנים גדולים מפוזרים ומגרשי החנייה הענקיים המקיפים אותם.
עצרנו באחד החניונים ויצאנו בדממה מהרכב. הם צעדו מבלי להסביר דבר ואני עקבתי אחריהם בצייתנות מבין שלאף אחד אין כוח למילים מיותרות עכשיו. צעדנו לאורך השבילים, בין הקומות השונות עד שהגענו למחלקה כלשהי ושלומית התקשרה למישהו. לא הבנתי דבר ממה שהיא אמרה מכיוון שהיא דיברה בעברית.
כמה דקות אחר כך חיים הופיע בדלת. כמעט ולא זיהיתי אותו, פניו היו נפולות, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, האיש החייכן שפגשתי לפני זמן לא רב לא עמד מולי. במקומו עמד איש שזקן ועייף. אלוהים יעזור לי, כמה גרוע יכול להיות המצב?
YOU ARE READING
ביחד ולתמיד
Romansaזהו סיפור המשך ל"זה לא יכול להיות הסוף" אם לא קראתם לא תבינו.... מייק חזר לארצות הברית על מנת למצוא דרך לחיות בישראל עם אלון, מה שהוא לא לקח בחשבון זה שהפעם הבאה שהוא יחזור לארץ זה יהיה לבית החוליםי כי אלון נפצע באימון. אלון בבית חולים מייק יו...
