פרסי ג'קסון ועץ העולם

פרק 8- ריינרק הגיע

אחיזתי בזרועו של ניקו התחזקה ככל שהסערה המשיכה להלום בסירה שלנו. אודין הרגיע אותנו קודם שאין סיכוי שהיא תתפרק אלא שאנחנו עוברים דרך ביפרסט, גשר הקשת. הוא הסביר המסע יהיה לא קל בגלל שביפרסט נועד לאלים ולא לבני תמותה, המילים המדויקות שלו היו 'זה יהיה מסע מטלטל'. ניקו לא הפסיק לקלל על כל מכה חזקה שהכו המים בסירה. גיששתי אחרי ידו בידי הפנויה ואחזתי בה, התרכזתי עמוק הכי שיכולתי לאור הטלטולים והענקתי לו קצת מאומץ הלב שלי על מנת להרגיע אותו. הטלטלה נמשכה למשך זמן שנדמה כנצח ולבסוף ברגע שניקו כבר הפך להיות ירוק מסחרחורת הספינה עצרה בפתאומיות ושפכה אותנו קדימה. כל האירועים היו כל כך מהירים עד שלא הצלחתי אפילו להסתכל סביב לפני שהרגשתי את מגע האדמה המוצקה, אחזתי בידו של ניקו ומלמלתי אליו "עשינו את זה, אנחנו בוולהלה". ניקו לא ענה. הרמתי את ראשי מהאדמה והבנתי למה הוא שתק, מולנו היה מבנה מוזר מאוד, הוא היה בגובה שמונה קומות אבל בכל זאת עקף את העננים שהיו סביבו, המבנה היה בנוי מגיר אפור-לבן שהשווה לבניין מראה קצת קריר, דלתות הכניסה הכפולות היו עשויות עץ כבד ולא נראה לי שאפילו אייל ניגוח היה מצליח להוריד אותם. עזרתי לניקו להתנקות מהאבק שדבק בו ולפתע הבחנתי שהוא נראה הרבה יותר חולה ממה שהיה לפני שעה, עורו קיבל גוון אפרפר, ידיו היו רפויות ונראה שאפילו עיניו שינו את צבעם והפכו לשחורות וקרות כמו הלילה. אחזתי את ידו בחוזקה והרגשתי את כל האפלה האצורה בגופו, חשבתי "לא עוד פעם" לפתע ידו של ניקו הפכה להיות ערטילאית כמו עשן ואחיזתי בו נעלמה. כרכתי ידי סביב חזהו והרמתי אותו בריצה אל עבר דלתות העץ הגדולות. כשהגעתי אליהם הלמתי עליהם וצעקתי "בבקשה, עזרו לי!". דלתות העץ נפתחו בתנועה אלימה ומתוכם יצאו שלישית האנשים המוזרה ביותר שראיתי. אחד מהם לבש מצנפת שחורה ושריון עשוי משרשראות זהב שקרקש כל רגע, השנייה לבשה משהו שנדמה כשילוב של קסדת ויקינג ושמלת נשף והשלישי לבש בגד ים והחזיק בידו שהיו עבות כגזע עץ אלה ממוסמרת נבזית למדי. שלושת הדמויות המשונות התקרבו אלי ולהפתעתי הנערה שאלה אותי בשפה שלא הייתה מוכרת לי, לפי פני הם כנראה הבינו שלא הבנתי דבר מדבריהם והנער בבגד הים אמר "החברה שלי שואלת אם את חדשה" הנדתי בראשי והנער שאל שוב "את ולקירה?" הנדתי שוב בראשי ורק אז הנער בשריון שרשראות הבחין בניקו ושאל באנגלית מגומגמת שהמבטא הכבד שלו היה מורגש בה "מי זה?" ניסיתי שוב לאחוז בניקו ולהפתעתי הוא לא התנגד אלא הידק את אחיזתו ואמר "שמי ניקו די אנג'לו, אני בן האדס וזאת ריינה אווילה רמירז-אריאנו בת בלונה" הנערה שאלה שוב פעם בשפה שלא הכרתי ולהפתעתי לפני שהנער בבגדי הים תרגם לי ניקו השיב לה באותה שפה וכול הצבע התנקז מפניה בפחות משנייה. הנערה אמרה משהו חפוז לשני הנערים שאיתה והם הנהנו, אחד מהם, זה שלבש את בגד הים כרך את זרועו סביב ניקו והרים אותו בעוד השני רץ חזרה אל עבר הדלתות וצעק משהו בשפה שנשמעה לי כמו רוסית. הנער בבגד הים הנהן אל עבר הנערה שאיתו ואמר "בואי ריינה, נדאג לחבר שלך" לפתע הדאגה שלי לניקו הייתה במקום משני יותר ושאלתי את הנער בעודי שולפת את הסכין שלי מבין כפלי החולצה שלי "מי אתה, איפה אנחנו?" הנער הביט בלעג בסכין ואמר "חכי לערב בובה, הכול תביני הערב" פני האדימו ממבוכה וזעם ואמרתי לו בעודי מצמידה את הסכין לצווארו "תקרא לי שוב בובה ואני אדאג שתישאר בלי ראש" לרגע הנער נרתע אחורה אבל אחרי שנייה גחך ואמר "הברונים יעיפו אותך ריינה אם ידעו שנטפלת אל אחד השומרים". נורה אדומה הבהבה בראשי ואמרתי "הברונים?... אתה מכיר במקרה את מגנס צ'ייס מקומה 19?" הנער צחק לרגע בעודנו עוברים את החצר אל עבר הדלתות ואמר "מי לא מכיר את בן פריי, אחרי ההרפתקה הקטנה שלו הוא מככב במלון". החזרתי את הסכין לשרוולי ונרגעתי, הגענו למקום הנכון. כשעברנו את דלתות העץ להפתעתי גיליתי שהחלק הפנימי של המבנה גדול פי עשרה לא עשרים לא פי מאה! יותר ממה שהוא נראה מבחוץ, המקום עצמו נראה כמו בקתת ציד ענקית מלאה בפרוות של חיות שונות ובראשים מפוחלצים של זאבים, דובים, נמרים ועוד חיות אחרות. כשהגעתי אל הדלפק ראיתי איש מבוגר בבגדי מלון ייצוגיים ותגית שם שעליה כתוב הונדינג, סקסוניה, עובד מוערך מאז 749 לספירתם. הונדינג העיף מבט בניקו ואמר "קחו אותו למרפאה" ואז מבטו נח עלי והוא אמר "ואת עלמתי הצעירה תצטרכי להסביר הרבה... אבל לא כעת, כעת" הונדינג חיכה לשנייה ואז נשמעה קרן תרועה והוא המשיך "כעת לכי לארוחת הערב, אדאג שידידך יטופל ואשלח אליך ולקירה שתדאג לכל צרכיך. אני מחכה לשמוע בארוחה את סיפורך". פני החווירו והוא שאל משהו "לשם שינוי אשאל עכשיו, מי שלח אותך?" עניתי לו "זה סיפור ארוך מאוד..." הונדינג נראה משועשע כשענה "אובכן ילדתי אני פה כמעט אלפיים שנה, עם כמה שהסיפור שלך ארוך אני זקן יותר מהזמן שייקח לך לספר אותו" כמעט לחשתי את הדבר הבא שאמרתי "הונדינג, אדוני, אני חוששת שהדבר שתשמע לא ימצא חן בעינך..." הונדינג אמר "קדימה" אם קודם דיברתי חלש את זאת בקושי היה אפשר לשמוע "ריינרק הגיע".