פרסי ג'קסון ועץ העולם

אפילוג- חמש שנים אחר כך

גרובר הידק את עניבת הפרפר שלי ואמר "קח נשימה עמוקה אחי" נשמתי הכי עמוק שיכולתי אבל בכול זאת הזעתי ורק נכנסתי ללחץ עמוק יותר. גרובר טפח על שכמי ואמר "יהיה בסדר אחי" הנהנתי אליו ואמרתי "אתה חושב ש..." גרובר ענה כאילו הוא קרא את מחשבותיי "יהיו בעיות? אל תדאג, יש לנו שומרים בכול פינה וזה מבלי להזכיר את ה...אורחים המיוחדים" שוב פעם זה ה"אורחים המיוחדים" שאנבת' הזמינה. ישרתי את החליפה הכחולה שבנות אפרודיטה הכינו עבורי ושאלתי את גרובר "איך?" גרובר הנהן ואמר "כמו מיליון דולר" גנחתי ואמרתי "פעם הקרבתי בשביל דיוניסיוס שישה מיליון דולר, לא עוזר" גרובר תפס את הראש שלי בידיו ואמר "היי, זה היום הגדול שלך אחי. תהנה מזה, זה לגמרי כבד אני מבין אותך אבל זה לטובה. אתה תהיה מאושר מזה" נשמעה דפיקה על הדלת וקולה של דפנה, חברתו של גרובר קראה "הוא מוכן?" גרובר השיב לה בקריאה מלאה בהתלהבות "כן" קולה של דפנה ענה "יופי, גם היא" גרובר ישר את חליפתו השחורה, הבריש שוב את שערו לאחור ובדק את נעליו המדומות ואז פתח בשבילי את הדלת. עצמתי את עיני לרגע, נשפתי עמוק ויצאתי וצעדתי איתו אל עבר החופה. לאורך שורות הספסלים ראיתי כמה פרצופים מוכרים, ראיתי את טייסון יושב לצד אמי ופול בשורה הראשונה שלושתם עם פרצופים מחייכים, ג'ון בראון נשען על עמוד שיש לבן כמה מטרים מהם, חליפתו השחורה ומשקפי השמש שהיו על עיניו כדרך קבע בשנים באחרונות גרמו לו להיראות כמו סוכן חשאי מהסרטים. עשרות חצויים ישבו בפיזור לאורך השורות אבל רק שניים חיפשתי, ריינה וניקו, שישבו אחד ליד השני כשידיהם שלובות ביחד וחיוכים ענקיים מרוחים על פניהם. כשהגענו לחופה כירון כבר חיכה לנו בצורתו הסוסית כשאת פלג גופו העליון הוא לבש חליפה ישנה שנראתה כאילו כמה עשים חגגו עליה. כירון הביט בי בגאווה ואמר "אני גאה בך פרסי" הנהנתי אליו והסתובבתי כך שפני פנו אל עבר הכניסה משם באתי וחיכיתי לאנבת' ההמתנה מרטה את עצביי והתחלתי לדאוג שמשהו קרה. חמש דקות עברו ונלחצתי לרגע, חששתי שאולי באמת קרה משהו ואני עסוק בלחייך לכולם כשאנבת' בצרה. בדיוק כשעמדתי לרדת מהחופה הדלתות נפתחו והיא צעדה פנימה. בנות אפרודיטה, אפרודיטה ובליצן כאחד המו סביבה במהלך השבועות האחרונים מכינים את השמלה ואת העיצוב של הכלה. אנבת' הייתה יפיפייה, שערה בלונדיני הוברש לאחור ונקלע לצמה אחת גדולה שחרוזים עשויים אבן טופז שנפלה על גבה, היא לבשה שמלה לבנה שבמבט ראשון נראתה פשוטה אבל בהחלט היה ניתן לראות את המגע של בליצן בשילוב של הפשטות של השמלה אבל עם זאת את הטוויה העדינה והמורכבת, השילוב המושלם עם צבע עורה החיוור מעט מהרגיל נראה היה כאילו השמלה משכה כל דבר בחדר אליה אפילו את האור עצמו. אנבת' פסעה לאיטה כשמבטינו נעולים אחד במבטו של השני, החיוך הדק שהיה מרוח על שפתייה גרם לי להרגיש פרפרים בבטן. אנבת' עלתה לחופה ולצידה נעמד אביה שלבש את חליפתו הישנה ביותו מורה כשהטבעת שאתנה נתנה לו במפגשם נוצצת על ידו. כירון תופף בפרסותיו וכול הלחשושים בקהל נדמו. הוא הסתובב אלינו במבט קורן מאושר ואמר בעודו מקריא מספר ישן שאחז בידו "התכנסנו כאן היום..." בעת שדיבר נראה כאילו האור עצמו מתעקם ואז אחרי רגע את כול המקומות הפנויים בשורות הראשונות תפסו עשרות דמויות, מבטני ננעל על אחד מהאורחים החדשים. האיש התיישב על יד אמי ולבש חליפה כחולה כים צלול, הוא לבש מכנסי ברמודה רטובות וקרועות מעט עם עניבה בדוגמת צדפים. היה נראה כאילו האיש לא היה בטוח אם הוא הולך לדוג או שהגיע לאירוע חשוב וניסה לשלב את שניהם בסט אחד. מבטו הגאה והשמח שהיה מרוח על פניו של אבי מילא אותי תחושת חמימות. מבטי עבר אל שאר האלים שהיו בשורות הראשונות. ראיתי את אפולו וארטמיס אחד ליד השני מביטים בנו במבטים מנוגדים, אפולו הביט בנו בציפייה וארטמיס בבוז. ראיתי גם את אודין ואשתו, זאוס והרה הביטו בנו שניהם בכעס ובוז, ראיתי גם את פרייה ופריי אבל אותם לא ממש הכרתי פרט לגיחה הקצרה שלנו לוואנהיים לפני חמש שנים, ראיתי גם את בוב ודמסן בשורות האחרונות זוקפים לנו אגודלים, היה גם את ארס ודיוניסיוס שהביטו בנו בשעמום ואתנה ואפרודיטה שחיוכיהן היו מסנוורים יותר מכול האנשים באולם יחדיו אלה היו חיוכים של אושר טהור. העתקתי את עיני מהאורחים הלא צפויים וביטאתי בלי קול אל אנבת' "אז אלה האורחים שלך?" אנבת' הסמיקה מעט והנהנה. החיוך שלה והמגע של ידיה הרכות החזירו אותי אל החמש שנים האחרונות, נזכרתי בלילות חסרי השינה שהסיוטים בדמותו של קרונוס רדפו אותי והייתי הולך לאגם והיא הייתה פוגשת אותי שם. היינו נאחזים אחד בשני, נאחזים בקצה השפיות האחרון שנותר לנו, נזכרתי בימים כשהיינו עייפים וטרודים מהעתיד. נזכרתי בזמן שהיינו ביחד, נזכרתי בכול התמיכה והכוח ששאבתי מעצם היותה לידי. הידקתי את האחיזה שלי בידה ויכולתי לראות את אותם המחשבות עוברים בראשה. מבלי לשים לב החמצתי את רוב הטקס בעודי מביט בפנייה של אנבת' עד שלפתע שמעתי את כירון אומר "האם אתה, פרסאוס ג'קסון, בן פוסידון לוקח את ידה של אנבת' צ'ייס בת אתנה לאישה כדת ודין?" המילים גוועו לפתע בגרוני ואחרי רגע אמרתי "כן" כירון הפנה את מבטו אל אנבת' ושאל "האם את, אנבת' צ'ייס, בת אתנה, לוקחת את פרסאוס ג'קסון בן פוסידון לך כבעלך כדת ודין?" אנבת' הנהנה ואמרה "כן" כירון כחכך ואמר בקול "אני מכריז עליכם כבעל ואישה" כירון הביט אלי ואמר "אתה ראשי לנשק את הכלה" רכנתי אל אנבת' ונישקתי אותה ברכות אבל בכול זאת הרגשתי שזאת הייתה הנשיקה המשמעותית ביותר בחיי שלגמרי דחפה למקום שני את הנשיקה הקודמת שלנו אחרי הקרב על האולימפוס. כרכתי את זרועותיי סביב מותנייה של אנבת' והרמתי אותה באוויר וסובבתי אותה סביבי, אנבת' בתגובה צחקה ואמרה "תוריד אותי מוח אצה" צחקתי ונחתי אותה בעדינות על הקרקע ונישקתי אותה שוב. אנבת' שילבה את ידה בידי ושאלה "מי אתה?" השאלה הזאת כבר נהייתה לסוג של בדיחה בעיניו כבר. חייכתי אליה ולחשתי לה באוזן "אני פרסאוס ג'קסון, בן פוסידון. בעלך" אנבת' תפסה את ידי והפילה אותי על הרצפה כשפני פונים אל רצפת החופה וגבי אליה, אנבת' הניחה רגל על גבי לקחה את ידי מאחורי גבי וצעקה "ושלא תשכח את זה מוח אצה!" ניסיתי לנשום ואמרתי בעודי חנוק "אל תדאגי, אני לא אשכח." אנבת' נרגעה ועזרה לי לקום, עשרות האנשים בקהל לטשו בנו עיניים בתדהמה במיוחד אבי ואתנה. אחרי רגע דיוניסיוס קם ואמר "כן, כן, מיטב האיחולים והברכות פרסון ואננל. עכשיו אפשר לעבור לריקודים?" אנבת' גלגלה עיניים ואמרה "כן אדוני" דיוניסיוס מחא כף וכול המושבים נעלמו ובמקומם הופיעה רחבת ריקודים גדולה ותזמורת נגנים. דיוניסיוס הקפיץ דרכמת זהב אל אחד הכנרים ואמר "תן לי משהו נוסטלגי... משהו ישן וטוב" אחרי רגע הופיעה בידו של דיוניסיוס כוס יין שקוף כמעט, דיוניסיוס הביט בזאוס וזה השיב לו "רק הפעם" דיוניסיוס כמעט התמוגג מאושר ושתה את הכוס באיטיות כמתענג על כל רגע, אחרי שסיים את כוסיתו הוא הביט בכנר במבט מעט זועם והכנר התחיל לנגן. אני ואנבת' היינו הראשונים שהלכו לרחבת הריקודים, המוזיקה השלווה הייתה פשוטה מאוד וכמו המוזיקה כך גם הריקוד. הצלחתי ללמוד מאנבת' את הריקוד מהר. עד מהרה המוזיקה נהייתה מהירה יותר, קצבית יותר. אנבת' תפסה את ידי האחת ואת ידי השנייה היא לקחה והניחה על המותן שלי ואז הניחה את ידה על המותן שלי ופשוט ריקדנו לנו ברחבה. עד מהרה שמתי לב שאני לא מרגיש את הרצפה, הבטתי למטה וראיתי שאני ואנבת' היינו באמצע ריקוד באוויר. לקח לי שנייה להירגע ואז משכתי בכתפי והמשכתי את הריקוד בעודי משעין את ראשי על כתפה של אנבת'. לחשתי לה באוזן "אני אוהב אותך" אחרי רגע שמעתי אותה לוחשת לי "גם אני אותך". כשהשיר הסתיים שנינו נחתנו על הרצפה ברכות, לקחתי את ידה של אנבת' במהירות ויצאתי איתה החוצה. לקחתי אותה אל מאחורי הביתן שקושט ונבנה לכבוד האירוע. ראינו איך השמש יורדת למטה ונעלמת מתחת לאופק, השקיעה הייתה מרהיבה ביופייה והרגשתי שאם הייתי יכול לבחור רגע בחיי שאחיה אותו לנצח ידעתי שאבחר את הרגע הזה. לקחתי את ידה של אנבת' והתקרבתי אל שפת הצוק, אנבת' הביטה בי בחיוך אבל אמרה בקול מאיים "פרסי... שלא תעז אפילו לח...". את המשך המשפט לא שמעתי כי משכתי אותה אלי וזינקתי כששנינו יחד מחובקים. כשנחתנו במים הרגשתי איך הזיכרון צף אלי, כשהתנשקנו בפעם הראשונה. דמיינתי שיש סביבנו בועת אוויר ענקית, לא התפלאתי כשהרגשתי את הדגדוג המלווה לתחושה. משכתי את אנבת' שנאבקה להישאר מעל המים אלי, אל מתחת לפני המים. קירבתי את פני אל פניה ונישקתי אותה. אחרי כל כך הרבה שנים יחד יכולתי כבר לראות מה היא חושבת, חייכתי אליה ואמרתי "שלא תחשוב לעשות את זה שוב, מוח אצה" אנבת' צחקה ואמרה "מעכשיו ביחד, לתמיד" חייכתי אליה ואמרתי "לכול מקום ולכול זמן" שנינו אמרנו ביחד "תמיד ביחד לא משנה מה יהיה בעתיד".

nonic 0>