פרסי ג'קסון ועץ העולם

פרק שש עשרה- חייל הפרשים

התעוררתי, תחושת כאב עזה הציפה את כל גופי. כאילו כל חבטה, מכה ואו פציעה שקיבלתי שבה אלי בבת אחת בעוצמה כפולה. לו הייתי יכול לצרוח אז הייתי אבל שרירי פי כאבו ולא יכולתי אפילו לפתוח את פי. הרגשתי כאילו הזרועות הידיים והפנים שלי נצרבו בחומצה ואחרי זה בושלו ואז יובשו. שמעתי קול ממקום כל שהוא צועק "Il est réveillé! Lire le capitaine" חושי התחדדו מעט עם הישמע הקול אבל לא הצלחתי להבין את השפה, לקח למוחי זמן לעבד את מה ששמע. זה לא היה אנגלית אבל דומה לזה, גם לא יוונית עתיקה ואו לטינית. אחרי רגע נפל לי האסימון, ומי שהפילה לי את האסימון לא הייתה אחרת מגברת דודס, המורה המרושעת שלי למתמטיקה. נזכרתי באחד העונשים שהיא נתנה לי, הייתי צריך לשנן משפט אחד בשפה זרה ולהקריא אותו לפני הכיתה בעודם זורקים עלי כדורי נייר. השפה שבחרתי הייתה צרפתית. כמעט הצלחתי להעלות על פני חיוך ממחשבות על העונש המגוחך הזה שהרגיש שקרה לפני יובלות. עניתי במלמול לא מובן אל עבר הקול "אני..." שמעתי קול נוסף, נער "תראו, תראו, המת מדבר אלינו." שמעתי קול נוסף, הקול שדיבר צרפתית מקודם, האיש התחיל לומר משהו אבל הפסיק באמצע ואז עבר לאנגלית "קפיטן, הנער לא מוכן אפילו לעמוד על רגליו. הנזק הרחב שחטף... אני אהיה אחוז פליאה אם הוא בכלל יקום מהמיטה בשנה הקרובה." הקפטן השיב לאיש "היא אמרה להביא אותו אז יש סיבה לכך, אני אמלא את מה שהיא אומרת ואני מייעץ גם לך" האיש הצרפתי המהם ואמר "אנסה לבדוק מה ניתן לעשות" מלמלתי כמו מתוך קדחת חום "מים... מים..." שמעתי זוג צעדים מתרחקים במהירות ואז שבים ומתחזקים, כשהצעדים פסקו בדיוק שלוש שניות אחרי שהצעדים פסקו הרגשתי דלי מלא מים קרים כקרח ניתזים על פני. זינקתי מהמיטה שבה שהייתי במהירות בעוד במים מעוררים בי כוחות חדשים ומגרשים את הכאב. מתוך אינסטינקט שלפתי את אנקולוסמוס. אבל ברוב טיפשותי שכחתי להוריד את הפקק ככה שעמדתי עם עט מול שני אנשים שלא ראיתי. לא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי משום מה לפקוח את עיני. מאחר ומיתרי הקול שלי לא הגיבו בפעם הראשונה שצעקתי את המשפט נשמע כאילו גרגרתי חומצה. בפעם השנייה נופפתי בעט שלי מימין לשמאל וצעקתי "אל תתקרבו אלי, יש לי נשק קטלני." קולו של המפקד נשמע "זה עט! זה חתיכת עט ארורה! זה האיש שאמור לשאת את תקוותנו לריינרק?!" השלכתי את אנקולוסמוס אל עבר הקול בכוונה לשפד את ה'מפקד'. התוצאה שיצאה במציאות הייתה יותר מביכה, אנקולוסמוס בעודה בצורת עט נחבטה בפניו של המפקד ומשם ניתזה חזרה אל פני שלי וגרמה לי לצנוח שוב למיטה. הזעזוע שאנקולוסמוס העביר בגולגולתי כנראה העיר את המוח שלי כי שוב התפקודים המוטורים כגון ראייה ודיבור שבו לעבוד. פקחתי את עיני ושמתי לב שאני בתוך מרתף מסוג כל שהוא, בנוי מאבנים אפורות שנלקחו בגושים שטוחים בצורת צלחת ובגודל של הראש שלי כל אחת ונערמו זאת על זאת עד שיצרו צורה של קיר פרוץ רוחות. המפקד היה למעשה נער שנראה בן בערך שש עשרה בעל צבע עור לבן כמו צדפה, שיער שטני ועיניים ירוקות כמו אבן אזמרגד שהחזירו את קרני השמש המעטות שחדרו למקום הטחוב הזה כמו אישוני חתול. הנער הניח שני ידיים חזקות על כתפי והשכיב אותי שוב במיטה. ניסיתי לקום אבל הוא שוב החזיר אותי למיטה, הנער שלף מראה מפנים מעילו הכבד ונופף בה מול פני בעודו צועק "תירגע אידיוט אחד, הודות לי החיים שלך ניצלו". לרגע הצלחתי לראות את בבואתי, אבל הבבואה לא התאימה. פני נראו כמסכת אימים של רצועות של צלקות בצבע אדום שחצו את פני לכול אורכן, אבל פסחו במזל מעל עיני. העברתי לאיטי את ידי היכן שאיפה שהיה פעם חצי משערי אבל כעט לא נותר דבר. העברתי את מבטי אל הנער ושאלתי "מה קרה?" הנער השיב לי "זה בדיוק מה שאני התכוונתי לשאול אותך".