פרסי ג'קסון ועץ העולם

פרק עשירי- האל האבוד

*פרסי*

הפגישה בוואנהיים הייתה קצרה מהצפוי, רק הגענו מגנס נתן את הדיווח של אודין לפריה והלכנו. פריה נתנה למגנוס בתמורה לעזרתו פיסת מידע בדבר הפטיש של ת'ור שמסתבר שאיבד אותו. ככה מצאנו את עצמנו מפליגים על ספינה מעופפת (באדיבותה של פריה) בחברת אחד משומריה. פריה אמרה שהשומר שבא איתנו, ריק שמו. ראה לפני חודשיים ריכוז גדול של ענקים בגזעו יגדרסיל, היא הסבירה שריק הרגיש הרגשה מוזרה בעת שעבר שם, כאילו הזמן מאת את מהלכו. אנבת' אהבה את הספינה המרשימה ומרגע שעלינו עליה בוואנהיים היא לא הפסיקה להתרוצץ בה ולהתרשם מכל דבר קטן שהיה שונה מהספינות במחנה החצויים. אני אישית לא סבלתי אותה, או כל דבר אחר בעולם הנורדי. הסיבה היחידה שנשארתי שם היא בגלל אנבת', אבל לאחרונה התמלאתי חשש שאולי מגנס מנסה לגנוב אותה ממני. צעדתי בתסכול מהחדר שלי שהיה למעשה תא הקפטן והלכתי אל ההגה, דבר נוסף שגרם לי להתרגז הוא שלא יכולתי לדעת איפה אני שבניגוד לזמנים שבהם אני בים ויכול לדעת כל דבר בנוגע למיקום שלי עכשיו לא יכולתי. לקחתי את ההגה ובפשוט בהיתי בשמיים זרועים הכוכבים, מגנס שהגיע כמה דקות אחר כך שאל "לא מצליח לישון?" שתקתי, תיעבתי את מגנס בעומקי ליבי ואפילו לא ידעתי למה. מגנס ניסה שוב אבל הפעם בחר את מילותיו בקפידה "תקשיב פרסי, אני מצטער על כל הבעיות שאני עושה לך עם אנבת'. זה לא הוגן שאני בא ומתחיל להפריע לך איתה אבל אתה לא יכול להאשים אותי, לא ראיתי אותה הרבה ובפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה היא תפסה אותי בבית הקברות בבוסטון עומד מול הגופה שלי" אולי הצורה שבה הוא הסביר את זה ואולי בגלל התמוטטות עייפות התחלתי לצחקק, משהו שלא עשיתי הרבה לאחרונה. אחרי דקה שנרגעתי אמרתי למגנס "תשמע, אחי, אני לא מאשים אותך, אני מבין אותך אבל פשוט קצת... קינאתי. וברגע שאנבת' התרכזה כל כך בך אני... איבדתי את הראש. זה לא קל מה שעברנו ביחד אבל לא נראה לי שאף אחד מאתנו היה מוותר על רגע מהמסע המטורף שעברנו, כי עברנו אותו ביחד" מגנס הנהן ואמר "אני אקח ממנה מרחק אבל אתה צריך לענות לי על שאלה אחת..." הנהנתי ואמרתי "שוט" מגנס לקח צעד אחורה לייתר ביטחון ושאל "למה התכוונת כשאמרת שעברת יותר מדי... כשאמרת שאתה מפסיק להילחם למען האלים?" הידקתי את אחיזתי בהגה ואז אמרתי "אתה יודע באיזה גיל שלחו אותי למסע החיפושים הראשון שלי?" מגנס הניד בראשו ואני עניתי "בגיל 12, לא ידעתי באותו הזמן דבר וחצי דבר על אבי או על האלים. באותו קיץ חבר וותיק שלי גנב חפץ קדוש לאלים וניסה להצית מלחמה פנימית בין האלים. האלים האשימו אותי בגנבה ואני נשלחתי למסע בכול רחבי ארצות הברית בשביל להחזיר את הברק המפגר לזאוס. אבל יצאתי למסע הזה לא בשביל למנוע מלחמה בין האלים אלא בגלל שהם השתמשו באימא שלי בתור קלף מיקוח איתי. אתה יודע מה אמרו לי האלים ברגע שהחזרתי את הברק? עבודה יפה, עכשיו לך." מגנס שתק ואני המשכתי "בפעם השנייה לא הרבה זמן אחרי זה אבא שלי שלח לי אח, למעשה חצי אח, קיקלופ. כל המחנה עשה ממני צחוק ובזמן הזה החבר הכי טוב שלי נעלם בים המפלצות בעוד המגן של המחנה גווע. אפרופו המגן גווע זה היה בגלל הרעל בעץ של תאליה, אותו הרעל שפגע באודין." מגנס שפשף את ידו ואמר "זה חתיכת חרא מה שהאלים נתנו לך. את האמת שאני לא מתלונן אבל אני יכול להבין אותך. הילדים של פנריר הרגו את אמא שלי כשהייתי קטן וחייתי כמה שנים ברחובות." הנחתי יד על כתפו ואמרתי "אני מצטער אחי" מגנס משך בכתפו ואמר "מתגברים, זה קשה, אבל ממשיכים הלאה". למוחרת השקם בבוקר כבר הספינה פילסה את דרכה דרך העננים הקלים והרכים של וואנהיים, עד שעות הצהריים המוקדמות כבר הגענו לנקודה הקרובה ביותר לעץ העולם ומגנס בעזרת ג'ק פתח לנו מה שכיניתי "חור לעץ". ממבט מרחוק לראות עץ עצום בגודלו, עצום פי מאות אלפי פעמיים מההר הגבוהה ביותר בעולם היה מפחיד. אבל משימתנו הייתה להגיע לשורשים שלו ולא לצמרת שלו. כך שמגנס וריק כיוונו אותנו הכי טוב שיכלו לקראת השורשים. כששאלתי את מגנס מה יש מתחת לעץ הוא פשוט אמר "תסתכל למטה אבל אל תיפול למטה" כשהבטתי למטה ראיתי דבר שהזכיר לי את הכניסה של ארכנה לחור ברומא, מיד פחד משתק מילא אותי והרגשתי צורך מסוים לחבק את אנבת' עד שניגע לעץ. אנבת' לחצה לי את היד כשראתה את הצבע אוזל מפני, אולי שנינו שיקרנו לאחרים שהתגברנו על מה שקרה לנו בטרטרוס אבל כששנינו היינו יחד לא היינו משקרים ופשוט מתחבקים שעות על גבי שעות על מנת להדחיק את הפחד. השורשים של יגדרסיל היו מרשימים לא פחות מהענפים שלו. השורשים שלו היו עבים דיו לשאת ולהכיל כביש במרכז נוי יורק. כשהתקרבנו אל העץ עד למרחק של חמישה מטר מן השורשים שמענו שאגה מחרישת אוזניים, יכולתי להאמין שכמו בטרטרוס חיכה לנו שם דרקון לידי. מגנס ואני קשרנו את הסירה לאחד השורשים בעוד ריק ואנבת' מצטיידים בתחמושת ונשק לקראת המשא אל השורשים. התחלנו לצעוד לעומק השורשים של יגדרסיל בעוד אנבת' הרצתה לי על מבנה החופה שיצרו השורשים הבוכים, "בצורה כזאת ניתן לראות שהשורשים ממש 'נטוו בצורת אריגה של שתי וערב' כל כך סבוכה שאפילו אם תפוצץ את זה עם בליסטרה זה לא יחדור את זה... אתה מקשיב לי מוח אצה?" נערתי את ראשי ואמרתי "מה? כן, לא" אנבת' התעצבנה קצת כאשר ריק ומגנס התפקעו מצחוק. אבל קולות הצחוק השתתקו במהרה כאשר הגענו למה שנראה כ'קרחת יער' מוקפת שורשים שבמרכזה הייתה באר קטנה ועלובה. מגנס נשתתק ביריעת כבוד ואז לחש "זאת הבאר של מימיר". לפתע קול קר פילח את תודעתי ואמר "לא בדיוק, חצוי עלוב. זוהי הבאר שאני בניתי פה על מנת לשכן את פטישו של ת'ור. אני יכול להבין מדוע אתה חושב שזוהי הבאר של מימיר, כי כמו שבבאר של מימיר אנשים משתנים כך גם כאן, הם משתנים ואיש אינו שב בחיים". אני, אנבת' ומגנס נצמדנו גב לגב וחיפשנו אחר הקול, לפתע שמעתי שריקה מפלחת את האוויר ורגע אחרי זה ריק נפל לקרקע כשחץ נעוץ בגרונו. מגנס ניגש מהר אל ריק הגוסס וחץ נוסף נשלח אל עבר ראשו של ריק וסיים את חייו. מגנס צעק אל השורשים "הראה את עצמך, פחדן!" הקול הקר השיב לו "אבל מגנס היקר, כיצד אוכל לצאת מן הצללים כאשר אין לי גוף? או שיש לי..." מגנס שלף את להב הקיץ אנבת' את החרב העשויה עצמות דרקון לידי ואני את אנקולוסמוס ונעמדנו שנית גב לגב במשולש בעודנו פונים לכל כיוון. הקול דיבר שוב "שמעתי מסיפוריו של לוקי כמה כואב היה העונש שנתנו לו האלים... אני מוצא בו, מחריד להפליא. תרצו לחלוק עמו את אותו הגורל?" לפתע ראיתי צל מעלינו והספקתי לצעוק "זוזו!" וראיתי נחש ענק נורה לעברנו. במבט שני הבנתי שזה לא נחש, זה היה דרקון. והאיש שרכב על הדרקון לא היה מוכר לי אבל עיניו, עינו היו עיניים שלא אשכח גם בעוד מאות שנים, עיניו היו זהובות ובוהקות. קרונוס צחק ואמר "אם כך נפגשים שוב פרסי ג'קסון, אך הפעם אני אביס אותך אחת ולתמיד." אחרי רגע שמעתי את אנבת' משתנקת ואומרת "דוד רנדולף, מה קרה לך?"

***נקודת מבטה של אנבת'***

אז ככה, דוד רנדולף למעשה הוא הגוף המארח של הטיטן המרושע קרונוס, החיים שלי דפוקים לגמרי. מגנס גם הוא הופתע אבל התעשת יותר מהר ממני וביחד עם פרסי זינק על הדרקון. אומנם דוד רנדולף במקור היה צולע ברגלו לא נראה שהדבר נראה בקרונוס להפך נראה שרגלו הפצועה כביכול למעשה היא הרגל הבריאה יותר שלו, קרונוס נלחם במהירות והיה קליל רגליים על אף הגוף המארח שלו. בינתיים קרונוס ירד מדרקונו ונלחם במגנס אחד על אחד בעוד פרסי נאבק בדרקון יורק האש. פרסי התחמק מפרצי אש ורעל, בלם מכות ושריטות וניסה להשיב בדקירות משלו אך הדרקון היה חזק ממנו. לפתע הדרקון הנחית את זנבו מאחור והפיל את פרסי לארץ. הדרקון כרך את הזנב סביב בית החזה של פרסי והידק את לחיצתו והאוויר נמלט מריאותיו של פרסי. לפתע יצאתי מהקיפאון שלי והסתערתי על הדרקון אבל היה מאוחר מדי, השיניים נוטפות הארס כבר היו מטר מפניו של פרסי.

***נקודת מבטו של פרסי***

המלתעות נפערו וחשפו שורות של שינים חדות ונבזיות למראה מטפטפות ארס, הדרקון קירב את פיו וכבר היה מטר מפני כשחץ זהוב בוהק נתקע בדיוק בעינו הימנית ושיחרר ממנו צרחה צורמת אוזניים שהבהילה את קרונוס ונתנה למגנס הזדמנות להכות בקרונוס ברקתו וזה נפל לארץ בעודו אומר "זה עוד לא נגמר" ובעודו מדבר נעלם כלא היה. מאחורי שמעתי קול צוחק ואומר "כל הכבוד פרסי, כל הכבוד" הסתובבתי לאחור וראיתי נער בן 16 במכנסי טרנינג זהובות חולצה זהובה ומשקפי שמש שחורים, על גבו הייתה אשפת חיצים בעלת תריסר חיצים זהובים בוהקים כמו השמש וקשתו הייתה יפיפייה ועם זאת פשוטה ביותר. הנער הושיט את ידו לעזור לי לקום ואמר "תגיד, התגעגעת אלי ג'קסון?" מלמלתי באי אמון "א... א... אפולו?" אפולו חייך ואמר "האחד והיחיד ג'קסון, האחד והיחיד".