פרסי ג'קסון ועץ העולם

פרק 12- אני עושה עסקה עם אלה דו פרצופית

ברגע שעצמתי את עיני ידעתי שמשהו לא כשורה, אבל מצד שני ממתי יש לחצויים משהו שהוא כשורה? כשפקחתי את עיני שוב הייתי בתוך רחוב נטוש. הבתים סביבי היו שבורים וטיח נפל מהקירות החיצוניים אחת לכמה זמן, החלונות היו חלקם שבורים וחלקם אפילו התריסים נטו על צדם והיו עבשים והרוסים כל כך שמגע קל היה גורם להם ליפול. ניסיתי לשלוח את ידי אל עבר אנקולוסמוס שבכיסי אבל לא יכולתי, השפלתי את מבטי מטה וראיתי שכול גופי מכוסה מן קרח יבש, הוא לא היה קר אבל גם לא חם אלא פשוט שם. הצללים התחילו להתעבות והשמש שקעה במהירות לא טבעית. לפתע, כמו מתוך חלל האוויר, הופיעה מולי אישה. האישה הזאת הייתה שונה יותר מכל מה שראיתי בחיי, אבל גם יפיפייה בצורה מוזרה. חציה היה יפיפייה או שיותר נכון לומר חי בעוד החצי השני שלה היה מת, אפילו השערות שעל ראשה חצי מהן היו מתות, אפורות, ושבריריות. אפילו שלא הייתי גאון בכל הנוגע למיתולוגיה הנורדית כבר יכולתי לנחש מי היא על פי הסיפורים ששמעתי. "הל" האישה העלתה על פניה חיוך דק מלא שנאה וקור "פרסאוס ג'קסון..." שלחתי את ידי אל אנקולוסמוס ולהפתעתי העט לא הייתה בכיסי. הל פרסה את ידיה אל מול פני ושמתי לב שהעט שלי מונח בידיה. "מה את רוצה הל?" הל חייכה ואמרה "לעשות עסקה כמובן, אני חושבת שלאדם בעל עבר כשלך יהיה הרבה מאוד להציע לי..." כמעט השבתי לה "כן, מה בדיוק?" כשנחרדתי ממחשבה אחת שעלתה מהר בראשי "הנשמה שלי" הל נמלאה סיפוק ואמרה "אכן, נשמתך בת התמותה תהיה תוספת מיוחדת במינה לאוסף שלי. בתמורה אוכל להציע לך דבר מה שאתה נחוץ לו על מנת לנצח בריינרק" נדרכתי והשבתי לה "ומה זה?" הל נקשה באצבעותיה והעולם בו היינו קרס וכעת הייתי בתוך שטח אין סופי מלא ערפל, תרתי בעיני את המקום אחרי הל. אחרי דקה העיניים שלי התרגלו לאפלולית ששררה במקום ושמתי לב שמה שחשבתי שהוא קודם כיפת שמים חשוכה הייתה למעשה תקרת מערה גבוהה. הל הייתה מולי, יושבת על כס עשוי עצמות אדם שריחף שלושה מטרים מעלי. לרגלי הכס שלה היו מדרגות שהובילו אל הכס ועל המדרגה האחרונה נמנם לו היצור המוזר ביותר שראיתי בחיי. זה נראה כמו שילוב של כלב רוח וזאב פרוותי במיוחד, היה לו רעמת שיער ירוקה וצלקות רבות עתרו את פניו, צבע גופו היה שחור כמו הלילה ואחת מעיניו הייתה חבושה בפלסטר ירוק. הל הרימה יד אחת והערפל נסוג הצידה עד שעמדנו אחד מול השני, זווית פניה של הל התרוממה ויצרה חיוך מעוות. סבלנותי פקעה וצעקתי עליה כל מילה "מה את רוצה ממני?!" הל פרשה את ידה ועננת עשן דקה עלתה ויצרה את דמותי, הל אמרה בקול קר ומרוחק "אני רוצה לעשות איתך עסקה" הל מחצה את עננת האד ואמרה "פטישו של ת'ור, אני יודעת היכן הוא נמצא בדיוק ביוטנהיים וכיצד תוכלו להשיג אותו..." נעצתי בהל מבט מתריס ושאלתי "ובתמורה אני ילך לעזאהל?" מבטה היהיר של הל נמחק בשנייה וניקר שהעקיצה שלי מעצבנת אותה. הל קמה מכיסאה והזאב שלרגלה פקח את עינו ונעץ אותה בי, בחמת זעם לוהטת היא צעקה "אם המוות יאסוף אותך בשדה הקרב אני אקח את נשמתך בת התמותה פרסאוס ג'קסון." פניו החווירו ואמרתי בלחש "כלומר..." הל חייכה שוב בנינוחות ואמרה "אני משתפת פעולה במשחק הקטן של אביו רק כי אני יודעת שבסוף יבגוד בי. כה מריר ומלא שנאה כלפי אודין והאלים האחרים שזה משעשע אותי לצפות בו. ואכן פרסאוס, אם תמות בקרב על אוסגרד נשמתך לא תגיע לאליסיום כנשמות הגיבורים אלא תגיע לכאן... להלהיים". גרוני התייבש ואמרתי בשפתיים חשוקות "ומה ימנע ממך לשקר לי?" הל גיחכה ואמרה "אתה פיקח יותר משאתה נראה, חצוי צעיר... טוב ויפה אני נשבעת בהן צידקי שאמלא את חלקי בעסקה כל עוד אתה מסכים לתנאי" מלמלתי בקול חלוש ומפוחד "אני מסכים לתנאיך". ברק נשמע ברקע, זהו העסקה נחתמה. הל נקשה באצבעותיה והזאב שעד כה ישן בנחת לרגליה זינק על רגליו וקפץ מן הכס וירד בריצה את כל המדרגות עד שנעצר מולי. הבל נשמתו הייתה קרה ונראה שהוא מעוניין להוריד לי את הראש בביס, לא פקפקתי לרגע שהוא לא יוכל. הל קמה ונקשה שוב באצבעותיה ושני אנשים התקדמו מאחורי כשהם נושאים שולחן עץ ערטילאי שעליו היו קובץ מפות. הל ירדה לה באיטיות במדרגות עד אשר עמדה מולי מעברו האחר של שולחן המפות. הל פתחה את השיחה מחדש ואמרה בקול שלו וחולמני "הפטיש של ת'ור, מיולניר, נלקח ממנו לפני כמעט שנה ותאמין לי שאני אומרת לך שהוא חיפש בכול מקום שהוא יודע. רק שיש מקום אחד שהוא לא חשב לחפש בו, או יותר נכון לומר שהוא פחד לחפש בו." הל הצביעה על נקודה באחת המפות שנהייתה מוצקה ברגע שנגה בה, הנקודה הייתה צמודה לחוף שעמוק טיפה יותר ביבשה נכתב 'יוטנהיים'. הל הסבירה "הפטיש של ת'ור נמצא בידיה של אלה בשם ראן, הדרך היחידה שלכם למצוא אותה הוא להגיע לשם ולעורר את תשומת ליבה." "ואיך בדיוק אנחנו אמורים לעשות את זה?" הל השיבה "תשאל את מגנס צ'ייס, הוא כבר פגש את ראן בעבר הוא ידע מה לעשות". אחרי שהל הסבירה לי את כל מה שרציתי אודות המיקום של החוף אזרתי אומץ ושאלתי אותה "למה את עוזרת לי?" הל הניחה את ידה על הכס שלה ואמרה "חתמנו על עסקה" נחרתי בבוז ואמרתי "יש משהו מעבר לזה, את כמו כל אלה אחרת שפגשתי. מה את באמת רוצה ממני?" הל גיחכה ואמרה "אתה אכן חצוי חצוף ועז מצח. לשאלתך, אולי בגלל שאפילו לבת לוקי מותר לפעמים לפנות נגד אביה, לא להסכים איתו. אני מאושרת בממלכתי והמתים מארחים לי לחברה נפלאה." הל התחילה להישמע לי קצת כמו ניקו אחרי שביאנקה נהרגה. "אבל גם מפני שנשמתך ג'קסון תהווה לי מקור להרבה מאוד אושר, לא בגלל עברך זרוע ההרס והמוות אלא בגלל מה שעשית. אומץ ליבך הרשים אותי... פעמים רבות המוות אירע בחייך במקרים שונים ומשונים בחלקם אפילו מותך שלך היה כמעט. אני מציע לך כחלק מהעסקה אפשרות נוספת ג'קסון, תן את המידע שאמרתי לך היום ותישאר פה איתי, אוכל ליצור לך כאן גן עדן, חיים מושלמים שלא יגמרו. הלהיים יכולה גם להיות גן עדן לאלו שרוצים, ואני אארח לך חברה לנצח נצחים." לפי נימת קולה ידעתי שהיא מדברת בכנות "הגבירה הל, זאת הצעה מאוד מפתה אבל... יש מישהי אחרת שאני אוהב, אני לא יכול לעזוב אותה לא אחרי שהיינו כל כך מעט זמן יחד. אבל גם בלי זה, אני צריך להיות שם באסגרד, להילחם לצד חברי." הל הנהנה בראשה בעצב, היא באמת רצתה אותי פה. הרגשתי דחף מוזר לנחם אותה אז אמרתי "אבל אם אני אמות אני עדיין אגיע לכאן" חיוך שובב הבזיק בפניה של הל ולרגע חשבתי שהיא תגרום למותי בכוונה בקרב אבל אחרי שנייה הוא נמחק שוב והיא אמרה בקול קר ומרוחק "אבי השתלט על העבודה בסיפון הספינה 'ציפורניים' היא תהיה מוכנה להפלגה בעוד שבועיים בדיוק אולי אפילו פחות. אז תמהרו" הל כבר הסתובבה אל עבר הכס שלה חזרה כשנעצרה ואמרה "מתנה אחת אחרונה ג'קסון, כדי שתראה שאני נלחמת לצדך". הל נקשה בידיה ונשמתי השתגרה משם מאות קילומטרים אל עבר נידווליר. כשהכול הפסיק להסתחרר ויכולתי לראות קדימה ראיתי את ליאו ואת טייסון מכים בפטישים על סדנים, מרכיבים חתיכות מתכת לחרבות ושריונות. אחרי רגע יצור מוזר וקטן, גמד, ניגש אל ליאו ולחש משהו באוזנו. ליאו הנהן ועזב את פטישו ועקב אחרי הגמד, ואני אחריהם. בעודנו הולכים שמתי לב יותר ויותר למקום בו הייתי, או למעשה במקום בו הייתה הנשמה שלי. זאת הייתה מנהרה עצומה בגודלה, כה גדולה היא הייתה עד שהיה אפשר להכניס את בניין האמפייר סטייט והוא לא היה מגיע אפילו לתקרה של המנהרה. בכול עבר עבדו גמדים מול סדנים כשבידיהם פטישים והם שרים את אותו שיר "הך בפטיש, הך במסמר. לריינרק נשקים אנו נחשל". אחרי כמה מאות מטרים ליאו והגמד עצרו מול לוח מלא סרטוטים של מכונות וכלי נשק מיוחדים. ליאו הצביע על אחד מהסרטוטים ואמר "אותו" הגמד שהיה לידו הניח יד על כתפו ואמר "אל תדאג ילד אנחנו נבנה אותו טוב יותר, אתה תראה אותו שוב." ליאו הוריד את הסרטוט מהלוח וחסם כל יכולת שלי לראות מה הוא, בעודו ממשש את הסרטוט כאילו הוא אמיתי הוא דיבר אל הסרטוט "אנחנו נחזיר אותך חבר, אני מבטיח". התעוררתי לפתע במהירות על המיטה שלי בסיפון הסירה שלנו, השעה עדיין הייתה שעת ערב מאוחר אבל בכול זאת הערתי את אנבת' ואת מגנס וסיפרתי להם על החוף בו נמצאת ראן. כבר הייתי מוכן כשאנבת' שאלה אותי "איך אתה יודע?" עניתי לה בחצי חיוך, משקר במצח נחושה למי שאהבתי יותר מכול "דיברתי עם אודין בחלום שלי". אנבת' נרגעה במקצת אבל בכול זאת בחנה את פני, מגנס מצד שני בלע את מה שאמרתי מבלי להטיל ספק או לפחות אם הטיל ספק בכך הוא הסתיר את זה ממש טוב. אחרי רגע הוא גחך ואמר "טוב אז בואו נפליג, התחנה הבאה יוטנהיים".