פרסי ג'קסון ועץ העולם

פרק חמש עשרה- אין פטיש ואין פרסי

"אבל כירון, אם לא תשלחו אלינו תגבורת אנחנו נפסיד! אין לנו מספיק איינהריי והחצויים בהחלט יוכלו לשנות את הכף לטובתנו, לפחות מחנה יופיטר" "אני מצטער ריינה, אבל גם לו היו לנו מתנדבים הרי שאין שום דרך לשלוח אותם אליכם, הספינה היחידה שעמדה ברשותנו כבר נשלחה והיא מלאה עד לאפס מקום בציוד לאיינהריאר ובמרפאים מביתן אפולו שהסכימו להתנדב, יותר מכך לא נוכל לעזור לכם". השדר נותק ואנו נשארנו לבדנו. הלכתי לכיוון המרפאת שטח שהקימו האיינהריאר מחוץ לחומות ופעם נוספת הלכתי לבקר את ניקו. מאז המפגש עם אלות הגורל נראה שמצבו משתפר והוא מבריא במקצת אך עדיין היה ניתן לראות את העצמות שלו צמודות אל עורו ובגוון החיוור של עורו, ניקו נראה כאילו הוא דועך לאט ובייסורים. התיישבתי על חצובת שדה לידו והנחתי את ידי על שיערו השחור ככנף עורב, נזכרתי במסע האחרון שעברתי איתו, איך חצינו את העולם מיוון ועד ללונג איילנד. ניקו כעת היה חצי מטושטש מן הכאב והיה במין מצב של בין חוסר הכרה להכרה. נערתי אותו בעדינות ועיניו נפתחו בחוזקה, מסרבות לוותר. שאלתי אותו בקול חלש בעוד ליבי נחמץ בקרבי על הסבל שהוא בוודאי עובר "מה שלומך ניקו?" ניקו שלח את ידו אל ידי הפנויה ואמר "עכשיו, מיליון דולר" חייכתי ואמרתי "אתה יודע, פרנק סיפר לי כשהם היו בדרכם לרומא הם העלו מנחה לבכחוס, שישה מיליון דולר בתוך ספינה דולפת דיאט קולה." ניקו חייך לרגע כאילו מדמיין את התמונה בראשו ואמר "הם הצילו אותי... עכשיו אשיב להם באותו המטבע" לרגע עיניו נפערו והוא הצמיד את ידו אל ליבו כמו בהתקף לב בעודו משתנק "פרסי... סכנה... מים...". לפני שאני הספקתי לענות עיניו כבר התחילו להיעצם ואני טלטלתי אותו שוב אבל הוא כבר נרדם. יצאתי מן המרפאת שדה וניגשתי אל החומות העשויות אבן גיר לבנה כמו שלג צח. צעדתי ברחובות אסגרד ונמלאתי יריעת כבוד כלפי האלים הנורדיים, יצא לי פעם לבקר באולימפוס אבל המקום הזה היה שונה ממנו. בצורות המבנים, החומר מהם נבנו לרוב זה היה ארד, זהב או כסף כה טהור ונוצץ שתהיתי אם ישנו בכלל בעולם בני התמותה. בעודי שוקעת ביופייה של עיר האלים ניגש אלי איינהריי אחד ואמר "ריינה, הלורד הלגי מבקש את נוכחותך בשער המרכזי. קיבלנו ידיעה מהספינה של מגנס". מחשבה אחת עברה בראשי "אנבת', פרסי". "תוביל אותי" ביקשתי מהאיינהריי. דהרתי ברחבי העיר על סוס מושאל בעודי עוקבת אחרי האיינהריי אל בסיס המבצעים הזמני שלנו באחד המגדלים שעל החומות האדירות שהגנו על אסגרד. הלגי, מנהל מלון ואלהלה וניקו חיכו לי בחדר המצב ביחד עם שלושה וולקיריות שבניהם היו סמנתה הוולקיריה שהייתה איתי לפני שלושה לילות בארוחת הערב, וולקיריה ששמה היה ברנדט ואחרונה הייתה סמירה אל עבאס. הלגי הצביעה על נקודה במפה שהייתה פתוחה לרווחה על השולחן ואמר "יש לנו לכול היותר כמה ימים עד שלוקי וכוחותיו יגיעו הנה, יש לנו חיילים בכמות מוגבלת. לא מספיק לפחות להגן על המעוז החשוב ביותר שממנו ברור שיפלשו, הנמל". רכנתי קדימה על מנת לראות טוב יותר את המפה וראיתי שאכן המקום היה אפשרות פוטנציאלית לפלישה. ניקו השתעל לרגע ואז חזר לשחק בטבעת הכסף בצורת גולגולת שענד על ידו ואמר "לא נוכל להזיז כוחות לשם?" הלגי הניד בראשו ואמר "לא, כל הכוחות שלנו פזורים על החומות ומחוצה להם על מנת לעשות את מה שיעדנו, להגן על השערים." סמירה הוסיפה "אבל הלורד, כוחותיה של פריה יגיעו רק בעוד לפחות שבוע ומהגמדים בכלל לא שמענו. ייתכן מאוד שזה תלוי רק בנו" הלגי נרגז לרגע ואמר "את חושבת שאני לא יודע את זה, אבל זה מה יש. שוחחתי עם טיר לפני שעה והוא הסכים איתי, עלינו להגן על השערים. הנמל לא יוביל אותם לשום מקום פרט לתגבור כוח פורץ, חוץ מזה כשג'קסון יגיע הוא יוכל לשלוט במי הנמל ולשלוח את הספינות לעזאזל". סמירה, ניקו ואני שתקנו לרגע ואז שאלתי את הלגי "מה היה השדר?" הלגי השתהה לרגע ואז אמר "חיכינו לכם איתו". הלגי שלף מטבע זהב יחיד והשליך אותו אל מרכז החדר, כשהמטבע עבר מעל המפה הוא נעלם ובמקומו הופיע שדר כמו באיריס-נט. במרכז התמונה עמד מגנס ודיבר כמו מתוך הקלטה "אני חוזר, קרונוס חי, מישהו שומע? פרסי, אנבת' ואני מצאנו אותו מסתתר בעץ העולם. אנחנו בדרכנו אחרי הפטיש של ת'ור. אם מישהו שומע תענו מהר, אנחנו בעוד רגע נגיע ליוטנהיים. אה כן, ואפולו איתנו". לפתע השדר נעלם והחדר שב להיות דומם. פניהם של יושבי החדר נעו בין מבטים של בלבול עד למבטים של אי אמון ותדהמה. הנחתי את ידי על ניקו שעד לפני רגע היה ערני וכעת עיניו נעצמו באיטיות. כשידי נגעה בכתפו הוא זינק מכיסאו במהירות בעוד ידיו אוחזות את ראשו והוא צורח. הסתובבתי כולי אליו ותפסתי את כתפיו וצעקתי "ניקו, ניקו, דבר איתי ניקו!" ניקו ירד על בירכו ואמר "פרסי... סכנה... מים...". פניתי להלגי שעד כה היה קפוא ושאלתי אותו "לפני כמה זמן הגיע השדר?" הלגי גמגם "שש שעות בערך". קול שופר אזהרה פילח את האוויר כשצל ענק של ספינה התיימר מעלינו. רצתי אל החלון ואמרתי בקול נרגש "ניקו, הם חזרו" ניקו נעמד על רגליו ונראה שיצא מן ההתקף. בעודנו רצים אל עבר הנמל שם הספינה כבר התחילה לנחות יכולתי להרגיש שמשהו לא טוב קרה. כשהכבש ירד ואנבת' בסיוע מגנס דידתה אלינו כשדמעות בעינה, הסתערתי עליה בחיבוק שממש לא אפיין אותי אבל באותו הרגע לא היה אכפת לי, אנבת' חייה. כשהתנתקנו מהחיבוק שאלתי אותה "איפה פרסי?" אנבת' לפתע התרסקה על הרצפה ואמרה בעודה בוכה "הוא מת! פרסי מת!".

הידיעה הגיעה אלי בגלים, בהתחלה זה היה פחד, פרסי היה תקוותנו האחרונה בנוגע על ההגנה על הנמל. אחרי זה היה גל של עצב על אובדן גיבור כל כך גדול. והגל האחרון, רחמים, אנבת' בקושי הייתה איתו שנה לפני שהוא נעדר לכמעט שנה ועכשיו הוא מת, זה היה יותר מדי בשבילה. אנבת' עדיין בכתה על הרצפה כשעוד ועוד איינהריי וחצויים כאחד עיקלו את הידיעה, לא פטיש ולא פרסי. פניתי אל אנבת' "אנבת' ספרי לי מה קרה". אנבת' לא ענתה לי ופחדתי לרגע שאולי מה שעבר עליה דחף אותה מעבר לסף השפיות, קראתי לשני איינהריי שייקחו אותה למרפאה. הדבר הבא שקרה הפתיע אותי לא פחות. ניקו השליך את החרב שלו לקרקע ואז בזעקת זעם זינק על מגנס בעודו מתיח אותו על הקרקע וצורח עליו "אתה הייתה אמור לשמור עליו! אני בטחתי בך! אתה בגדת בי!" מגנס ניסה להשיב אבל מאחר וניקו חסם את קנה הנשימה שלו הדבר היה בלתי אפשרי, וניקו המשיך לצעוק על מגנס בעודו חונק אותו. הדבר היחיד שעבר במוחי היה, "אנחנו לא מוכנים"