פרסי ג'קסון ועץ העולם

פרק ארבע עשרה- אל הים

השיט ליוטנהיים היה... מאתגר. מרגע שיצאנו מה... חור האווירי שג'ק, להב הקיץ, יצר לנו באחד מענפיו של אוגדריסיל. הנפתי באותו הרגע את המפרש הראשי של הספינה כשעברנו דרך הפתח. המסע לקח פחות משנייה אבל בשנייה שנחתנו מסתבר שהיינו כעת בתוך סופה עצומה. הגלים הלמו בספינה אבל כפאתי על הים את רצוני לשקט ואחרי מלחמה סוערת בתוכי שהרגשתי שהמוח שלי מתבשל הים התחיל להירגע והגלים העצומים הפסיקו להגיע ולהלום בנו. בכול פעם שהמים הקפואים היו נוגעים בעורנו הם היו משאירים סימנים אדומים כמו חומצה וההרגשה הייתה גל של כאב על כל טיפה הכי קטנה ששלחה אלינו קור וצינה כה עזים שלולא היה אפולו איתנו אני לא הייתי בטוח שנשרוד אבל הצד החיובי היה (ומאוד היה קשה לראות אחד כזה) הוא שסוף סוף יכולתי להשתמש ביכולותיי כבן פוסידון ולא סתם לשבת על הספינה המעופפת בחיבוק ידיים, הרהרתי לרגע ושאלתי את עצמי "מה יותר עדיף? שיט רגוע וחסר כל סכנה (כאילו שיכול לקרות משהו כזה) או להיות בתוך ים חומצי סוער כשיש לך יכולת להציל את חבריך כי יש סיכוי של 90% שנמות עד הבוקר". מגע ידה של אנבת' בכתפי השיב אותי למציאות ולרגע פשוט יכולתי לבהות בעיניה האפורות כשל אימא. הסטירה שהגיע אחרי רגע השיבה אותי במלואי למציאות ושמעתי את קריאתה של אנבת' מעל הצלפתה של הרוח "כמה זמן?" עזבתי לרגע את ההגה של הספינה ונכנסתי איתה לתא הקפטן האטום למים (השבח לפוסידון). הצבעתי על המפרץ ביוטנהיים, שהיה למעשה פיורד. הפיורד היה במרחק של 926 מיל מאתנו ולפי מהירות הספינה שעמדה כעת על 25 קשר היינו אמורים להגיע אל הפיורד תוך עשרים דקות. אנבת' יצאה מתא הקפטן ואני חזרתי על דבריה של הל בראשי "אם תמות בקרב על אוסגרד נשמתך לא תגיע לאליסיום כנשמות הגיבורים אלא תגיע לכאן... להלהיים". לרגע נמלאתי חשש פן אמות לפני הקרב על אסגרד ונשמתי בכול זאת תלך להלהיים, שנאתי את עצמי על ששיקרתי לאנבת' אבל אם היא הייתה יודעת... לא! אסור היה לי לחשוב מחשבות כאלה, הם יפריעו לי מלהתרכז במשימה שלי. לפתע הספינה הטלטלה והרגשתי איך ארוחת הערב שלי עולה במעלה גרוני ומבקשת לצאת. ניגשתי אל הדלת ויצאתי החוצה, הים שב לגעוש ולקצוף גלים ורוח הכו בספינה וטלטלו אותה ואת כולנו. כשהגעתי למעקה אפילו לא היה אכפת לי אם אפגע מהגלים אלא רק להקיא. ניגשתי הכי מהר שיכולתי אל ההגה וראיתי את אנבת', מגנס ואפולו נאבקים בהגה על מנת להישאר במסלול שלנו. תשכחו מעשרים דקות, הספינה הזאת תטבע בעוד שתי דקות. ניסיתי שוב ושוב להרגיע את הים אבל זה היה כמו לעצור צונאמי עם מסננת. צעקתי אל מגנס על מנת לגבור על הרוח "צריך להוציא את ראן עכשיו!" מגנס הנהן ורץ אל תאו להביא משם מה שלא יהיה. בינתיים אנבת' פינתה לי מקום בהגה ואמרה "בחיים לא נצליח להשיג את הפטיש, לא בסערה שכזאת." הנהנתי והשבתי לה "אין לי שום רעיון" אפולו הצטרף לשיחה ואמר "מה עם 'עין הסערה'?" סובבתי את ראשי אליו כל כך מהר שחטפתי מכה מההגה בראשי, אחרי רגע שאלתי אותו "מה זה?" אפולו ניסה להסביר בעודו נאבק בהגה "אבן, מתנה מפוסידון לכול בן שלו, בן פוסידון יכול לזמן אותה בפעם בחייו בעת סערה, זה ירגיע את הסערה אבל... אני לא יודע איך לזמן את זה". עצמתי את עיני והתרכזתי הכי שיכולתי "אבא, בבקשה, אנחנו צריכים עזרה, אני צריך את עין הסערה". לפתע הרגשתי משהו כבד נוחת על ידי הימנית הפתוחה, העפתי מבט מהיר וראיתי בכף ידי הפעורה, אבן. אבא כמעט אף פעם לא עזר לי ובכול פעם שזה קרה הוקרתי את הרגע הזה בליבי. האבן הייתה בצבע כחול עמוק כמו מצולות הים ויכולתי להרגיש בכוחה העצום, פוקד על הסערה להירגע. לרגע חששתי שכוח יווני לא יעבוד ביוטנהיים כי אחרי הכול אנחנו לא רק בעולם אחר עם חוקים וקסמים שונים אלא גם במיתולוגיה אחרת לגמרי. האבן עבדה. הרגשתי בין רגע כיצד כל הרוח מתפזרת הגלים נרגעים והים נרגע. הספינה התקדמה בעצלתיים בימי הים שנרגע, מולנו בעזרת הראות שהשתפרה היה גלוי הפיורד שבו הייתה ראן. מגנס חזר מתאו כשהוא סוחב מגן עשוי ארד שמימי מקושט שבמרכזו יש את הסימן של פוסידון, קילשון. מגנס ואני הלכנו ונעמדנו ליד חרטום הספינה, מגנס הביט רגע במגן ואז השליך אותו בזריקת דיסקוס הכי רחוק שיכל. המגן עף למרחק של קרוב לשלושים מטרים. ברגע שהמגן נחת במים הם תססו וגעשו סביבו ואחרי רגע הוא שקע. "באמת, זאת התוכנית הגאונית שלך להביא לפה את האלה?" שאלתי בחוסר אמון, מגנס חייך ואמר "שלוש... שתיים... אחת...". באותו הרגע יצאה מתוך המים מי שהנחתי שהייתה האלה ראן. האלה לבשה שריון שרשראות מלא אצות יבשות ושבלולים שנדבקו אליו, עורה היה שקוף ומצומק, שיערה היה בלונדיני עם קצוות אפורים-לבנים וספוג כולו מים ועיניה היו ירוקות כמו אצות. גובה לא היה מרשים במיוחד, שלושה מטרים לכול היותר. האלה שאגה "בן פריי!" מגנס פלט ציוץ מלא גבורה ומלמל "אימאל'ה". שלפתי את אנקולוסמוס והצבעתי איתה על האלה ואמרתי בקול הכי בטוח שהיה לי באותו רגע "את האלה ראן?" האלה פרשה את ידיה לצדדים ואמרה "אכן חצוי צעיר, ואתה הוא לא אחר מאשר פרסי ג'קסון. קרונוס להוט להיפגש איתך, למרות שאיני מבינה מה כל המהומה סביב חצוי קטן וחסר חשיבות". עמדתי לענות לה על כל מה שעשיתי שעצבן אותו כשלפתע עלה לי רעיון. "הפטיש של ת'ור, אני מוכן לעשות עליו עסקת חליפין" עיניה של האלה נצצו והיא אמרה "אה... הלורד קרונוס אמר לי שאולי תבוא אלי ושעלי לא לשאת ולתת עמך אך כפי שנוכחת לדעת אלות בהחלט לא מקבלות פקודות מאף אחד. אז מה יש לך להציע לי חצוי צעיר?" הצבעתי על מגנס ואמרתי "בתמורה לפטיש אתן לך את מגנס צ'ייס" הצבע אזל מפניו של מגנס והוא פנה אלי ושאל "פרסי? השתגעת?" רציתי לענות לו שכנראה שכן אבל ראן חייכה ואמרה "אה... השרץ וואניר, אשמח למחוץ את נשמתו בת התמותה אך אני חושבת שיש בידך משהו בעל ערך רב יותר בשבילי." "ומה זה?" ראן הצביעה האבן שבידי ואמרה "תן לי את האבן והוואניר ואתן לך את מיולניר". השלכתי את האבן אל ראן שתפסה אותה בקלות ואז אמרתי לה "נתתי לך את האבן אבל אני לא אתן לך את מגנס! העסקה הראשונה כללה רק דבר אחד, אז במה את בוחרת ראן? האבן או מגנס?" האלה ראן חייכה ואמרה "ידעתי שלא באמת התכוונת לתת לי אותו, לכן אקח אותו בעצמי." ראן צללה ואחרי זה עלתה בחרטום הספינה ושלחה את ידה אל עבר מגנס ששלף את להב הקיץ ושאג בעודו דוקר בכף ידה. אנבת' ואפולו התקדמו לעברנו כשכול אחד מהם עם חרב בידו. לפתע ראן הטעתה ושלחה את ידה הימנית אל עבר ראשו של מגנס שהתכונן לכך ובו בזמן במהירות שלחה את ידה השמאלית אל עבר רגליו, מגנס התבלבל ורגליו נתפסו בידה של ראן. יש מאין פתאום התגשם פטיש אבן ענק שרונה אחת ויחידה הייתה חקוקה במרכזו, ת'וריסז. ראן העמידה אותי בבחירה, לנטוש את מגנס ולקחת את הפטיש או להציל אותו ובכך לאבד את הסיכוי שלנו בריינרק. "סיכוי או לא סיכוי, על חבר אני לא מוכן לוותר". נזכרתי בעודי מזנק על ידה של ראן ומטפס לאורכה אל עבר צווארה בדבריה של אתנה לפני שנים לאחר הקרב על האולימפוס "הזהרתי אותך בעבר, פרסי ג'קסון, שכדי להציל חבר אתה תהיה מוכן להחריב את העולם". איזה מעצבן שדווקא עכשיו היא צודקת, ייתכן שבמעשי אני אולי אציל את מגנס אבל איזה גורל גזרתי על העולם בעת ריינרק ללא פטישו של ת'ור. נעצתי את אנקולוסמוס בצווארה של האלה והחזקתי אותה הכי חזק שיכולתי ודחפתי קדימה, הרגשתי שמשקולת נופלת לי פתאום על הגב ומטיחה אותי על כתפה של האלה. במילותיה האחרונות של האלה היא צעקה "אם אשוב למעמקים בן פוסידון, אתה תשוב איתי!" הרמתי את מבטי וראיתי את הפטיש של ת'ור נח על גבי, אבל הדבר הרע הוא שגרמתי לראן (או לאחת מצורותיה) למות ועכשיו היא שוקעת. מגנס שעדיין היה על זרוע של האלה שלח אלי את ידו אבל לא היה זמן, גם אם הייתי מצליח לברוח בדרך נס כל שהיא מהפטיש של גבי שנינו עדיין היינו טובעים במים חומציים. צרחתי למגנס "שמור עליה, תבטיח לי מגנס שתשמור עליה! לכו לאסגרד! עזבו את הפטיש!". ראיתי את מגנס מהנהן ואז קול צרחה. התחושות שלי נהיו לאט עמומות ומרוחקות, התחלתי לשקוע במים. תחילה הראש, ואז החזה ואז פלג גופי התחתון. הרגשתי כאילו מישהו שורף את גופי שוב ושוב, הרגשתי איך עיני ואוזני נצרבות במים החומציים, איך הריאות שלי מתחננות לאוויר מאחר ולא הצלחתי לנשום במים הללו, הפטיש שעדיין היה על גבי הקשה עלי אפילו יותר לשמור על נשימתי, הקור חדר אל גופי והקפיא אותי עד העצם. פקחתי את עיני על מנת לראות קרן שמש הנשברת במים בפעם האחרונה ואז סגרתי את עפעפי לאט בעוד גופי מפסיק להיאבק בקרב על מנת לשרוד. במשך שנים כה רבות המים היו לכוחי אבל כעת, אני, פרסי ג'קסון, בן פוסידון, עומד לטבוע למותי.