פרסי ג'קסון ועץ העולם

הקרב על אסגארד חלק ב'- פרק אחרון

אנבת'

שמעתי במעורפל קול מדבר "הלורד הם יגיעו בקרוב, עלינו להתכונן" קול שני השיב לו "אל לך לדאוג, צבאותיי יכניעו את האיינהריי! הניצחון יהיה שלנו!" שמעתי שאגות וקריאות קרב אבל שום קולות לחימה. קול חדש הצטרף לשיחה ודיבר "למה הבאת את הנערה?" הרגשתי יד קרה כקרח נוגעת בכתפי ואחרי זה הקול השני דיבר "הגופים המארחים הקודמים שלי פיתחו חולשה אל הנערה... הייתי צריך להבטיח לזקן שלא אפגע בה עד אשר אשתלט על הגוף. אובכן השתלטי עליו ועכשיו הנערה הזאת תשלם על פשעיה נגדי, בראשה." ניסיתי לפקוח את עיני אבל גופי סירב להיענות לבקשה הקטנה הזאת. הקול השלישי דיבר שוב "בני הבוגד יגיע עמם" הקול השני דיבר שוב "כעת כשנפטרנו מפרסי ג'קסון, אף אחד, שום דבר, לא יוכל להביס אותי."

***

פרסי

שלפתי את אנקולוסמוס מכיסי והתחלתי לרוץ לאורך החומה לכיוון השער המרכזי, טריטון וצבאו היו ממש מאחורי והכניעו כל דבר שעמד כנגדם. זינקתי ממפלצת למשנה בלי רחמים, שיספתי וגדעתי איברים וגפיים נעצתי ודקרתי את המפלצות בלי שום רגש, בניתוק מוחלט. כל איינהריי או חצוי אויב שהיה מתמודד מולי גורלו היה דומה למפלצות. מלפני נלחמים את דרכם אל עבר השער הראשי, היו אחד עשר החצויים שהגיעו איתי מהמבצר וברשם היה האחד והיחיד ג'ון בראון. כל פיסה חשופה מגופו של ג'ון נשאה נשק, שישה סכינים בתוך נדנים שהיו מוצמדים שלושה לכול רגל שלו, שתי חרבות שהיו מחוברות לגבו בצורת איקס, גרזן בכול יד, שני אקדחים שהיו מוצמדים לחגורתו ואפילו שרשרת רימונים שנתלתה באלכסון לאורך חזהו. ג'ון נלחם בהרבה יותר מזעם או שנאה, זה גם לא היה בדיוק מרירות הרגש שלהט בעיניו היה עמוק יותר ומורכב יותר. לרגע ראיתי כנגד רצוני את ההשתקפות של לוק קאסלאן בתוך הנער הזה. אחד האיינהריי העיף מידו של ג'ון את הגרזן שלו וג'ון הגיב בתנועת מפרק קלה בידו וסכין זעירה בצבצה ממתחת לזרועו, במכה אחת הוא נעץ את היד בצווארו והסכין חדרה את עורו של האיינהריי. השער הראשי שפעם היה שער עשוי עץ אלון עבה ומוצק כעט היה מרוסק ובוער שכששני חתיכות השער נעקרו ממקומם. חלפנו בתוך השער בעוד כוחותיו של טריטון מתפרסים שדה הקרב ובולמים חזרה את כוחותיו התשושים של קרונוס ומסייעים לאיינהריי של אודין. ג'ון ושאר אחד עשר החצויים שאיתו עצרו לרגע ונתנו לי להשיג אותם. לוק שאל אותי "אז, מה התוכנית פרסי?" לפני שהספקתי לענות ברק הבזיק בשמיים ונחת מולי, מתוך הברק יצא האחד והיחיד, ג'ייסון גרייס כשפרצוף זועם על פניו ודם מרוח לכול אורח גופו. אם ג'ייסון היה מופתע מהופעתם של אחד עשר חצויים מתים הוא לא הראה את זה אבל ממני הוא הופתע במיוחד, בעוד עיניו סורקות את גופי הרגשתי כאילו עומדת להתפוצץ פצצה בין שנינו. שאלתי את ג'ייסון על מנת להפר את הדממה בין שנינו "איפה אנבת'?" מבטו של ג'ייסון נסק אל החומה והלבין לגמרי אחרי רגע. עקבתי אחרי מבטו והסתכלתי על הקטע המסוים שעליו הסתכל וראיתי שהוא כולו היה הרוס מקליע של בליסטרה. כרעתי על ברך אחת כשהפחד גאה בי, הפחד שאיבדתי אותה שוב ודווקא כשהייתי כל כך קרוב. זעם התחיל לגאות בי ושאלתי את ג'ייסון "איפה קרונוס?" ג'ייסון הצביע אל עבר הארמון המרכזי שם כל חייל איינהריי שנותר ניסה לפרוץ את ההגנה של חייל החלוץ של קרונוס. סחררתי את אנקולוסמוס בידי ולחצתי על ניצב החרב, הרגשתי שהלב שלי דופק מהר יותר ויותר עם כל שנייה של עוברת. שלחתי מבט אל עבר החצויים מחפש אישור בעיניהם, כולם הנהנו. הרמתי את אנקולוסמוס באוויר והתחלתי לרוץ אל עבר הארמון כשכולם מאחורי.