LET ME LOVE YOU / Hebrew

פרק 23-ביי ביי

ישבנו ככה על המיטה בבית החולים,ישבנו בשתיקה. שתיקה נעימה.
ישבנו ביחד כמו משפחה.
״שלום שמי הלנה באתי לקחת את הילדים לבדיקת שמיעה״ אמרה רופאה בלונדינית וחייכתי אל רנסמי וסאם,נושקת לראשם ומוסרת אותם לרופאה,הסתכלתי על רוי,שישן על הכורסא שלידי וחייכתי.
אני כל כך שמחה שיש לי אותו.
״בוקר טוב״ מלמל מתרומם לאחר כמה דקות שאני בוהה בו בלי הפסקה.
״איפה רנסמי וסאם״ אמר ישר וגיכחתי.
״הנה הם,הרופאה הזאת לוקחת אותם לבדיקה״ הצבעתי על הרופאה הבלונדינית שחייכה אליי,אחרי שסיימה להלביש אותם בבגדי תינוקות ואז יצאה מהחדר עם שניהם בידייה.

במבט כללי
היא באמת לא האמינה שהם יהיו כאלה טיפשים.
׳אני נראית להם כמו רופאה?׳ שאלה את עצמה הבלונדינית.
המחשבה שיגלו אותה כל כך הפחידה אותה,אבל היא הייתה חייבת לעשות הכל בשביל הבוס, או שאפשר לומר הבוסית.
היא הוציאה מספריים קטנות ונקיות וגזרה את צמידי הבית חולים של התינוקות ואז הכניסה אותם לתוך העליונית הגדולה שלה ויוצאת ככה מהבית חולים,כן. פשוט יוצאת.
אף אחד לא חושד,זה הוואי למען השם.
חוץ מזה שהשעה 3 לפנות בוקר,ואין נפש חיה ברחוב,חוץ מחתול או שתיים,וכמה חיות קטנות.
בהוואי? באזור הזה? היא סתם נראית כמו אישה שמנה.
ברגע שיצאה מפתח הדלת של בית החולים הכביכול ׳טוב ביותר׳ בהוואי רכב עצר מולה והדלת נפתחה.
״תודה״ הקול נשמע והיא הגישה את שני התינוקות כאילו חפצים אל הדמות.
׳הם באמת מפגרים׳ חשבה.
״בבקשה אנה״

ליאור
״איפה הם אני כבר מתגעגעת״ אמרתי לרוי והוא חייך שם את ראשו על בטני מנסה לישון.
ליטפתי את שערו ושמעתי את הנשימה שלו נעשית יותר איטית ועמוקה.
אני פשוט אוהבת אותו.
כל כך אוהבת אותו.
אתם יודעים,אני מדמיינת את עצמי בלעדיו,ואני לא מוצאת את העתיד שלי.
אני רואה כלום.
וכשאני חושבת עליו,אני מתמלאה החום.
״שלום״ נכנסה רופאה בעלת שיער שחום וניערתי את רוי על מנת שיתעורר.
״מי את״ הוא שאל ישר גורם לי לצחקק והיא חייכה.
״אני רוז,באתי לקחת את שני התאומים של רוי  אזולאי ולי-אור שטיין״ היא אמרה לאחר שהסתכלה בטופס.
החיוך ירד לי מהשפתיים והבלבול היה בולט בפניי.
״מה?״ שאלתי ורוי היה מבולבל גם בגלל השינה שלו,קצת מעופף ומעורפל בשבילו.
״יש להם בדיקת שמיעה,לא הודיעו לכם?״ היא שאלה בבלבול.
״לא לא לא,הייתה פה כבר מישהי שלקחה אותם״ אמרתי לה מבטלת את דבריה ונשכבתי בחזרה לאחור והיא הסתכלה עליי בבלבול.
״אני האחות שרשומה על שמם. אני היחידה שעובדת בקומה הפרטית״אמרה.
היא משוגעת,היא פשוט משוגעת.
שמישהו יבוא לקחת את המשוגעת הזאת.
בעצם,אני מרגישה שאני משתגעת.
(אם אתם שואלות באמת יש דבר כזה,זה בית חולים פרטי שבכל חדר יש חדר שינה למשפחה עם מיטת החולים,יש כזה גם בארהב-ה.כ)
״את בטוחה? כי רופאה באה ואמרה לי שהוא אמורה לקחת אותם. תתקשרי לבית חולים לשאול״ אמר רוי בכעס.
״מה שמה?״ היא שאלה וחשבתי .
״הלנה״ אמר רוי במקומי והנהנתי.
היא התקשרה לבית החולים והם ענו לה לאחר כמה צלצולים.
אלוהים,הלב שלי דופק כל כך מהר.
בבקשה,בבקשה שהילדים שלי יהיו בסדר.
התאומים שלי,איפה הם?!
היא ניתקה עם מבט לא מובן והסתכלה עלינו.
הלב שלי עוד שניה מתפוצץ.
״אין לנו רופאה בשם הלנה״

רוי
כשהילדים שלי,שלנו יצאו, הייתי כל כך שמח.
בכיתי,אני מודה.
שנים שלא בכיתי ככה.
אבל הפעם זה היה שונה,
בכיתי מאושר.
הייתי כל כך מאושר,והמחשבה שאני הולך לבנות את הבית והמשפחה והחיים שלי עם לי-אור,רק העצימה את ההרגשה.
עצוב לי לגלות,שמהמצב הזה הגענו לפה.
את כל הדרך הארוכה הזאת,העליות,המורדות ועדיין לא הפסיקו.
אנחנו יושבים,בדממה,בחדר של הבית חולים.
ידעתי שזה עניין של זמן עד שהרגשות שלי יתפוצצו,אבל לא במקרה הטוב.
״את יכולה לומר לי איפה הילדים שלי?!״ זה לא אני,זאת המלאכית שלי צועקת.
אני רק יושב,שותק,מנסה לבלום את הפגיעה הזאת.
״רנסמי!! סאם!!״ היא צרחה מכסה את פניה בידיה.
״תביאי לי את הילדים שלי!״ אגרפה את ידייה ותפסה את חולצה של האחות.
״אני אפרק את הבית חולים הזה! תחזירו לי את הילדים שלי!״ היא צעקה.
הנשימה שלי הפכה להיות מואצת.
זה לא יגמר טוב.
אני נותן לארוסתי,אישה שרק עברה לידה לצעוק בשבילי.
״ששש״ אמרתי לה גורם לכל הרופאים ולה להסתכל עליי.
תפסתי אותה וחיבקתי אותה,מצמיד אותה לחיקי.
הרגשתי דרכה את הדפיקות לב שלה.
שמעתי את הנשימות העמוקות שלה.
״תנוחי״ אמרתי לה ונשקתי לראשה.
״לנוח?! אתה אשכרה אומר לי לנוח?! הילדים שלי,הילדים שלנו נעלמו,ואתה אומר לי פאקינג להירגע?!״ היא צעקה ונשמתי עמוק.
אל תתפוצץ.
אל תתפוצץ.
לעזאזל,זה לא יעבוד.
״שתקו!״ צעקתי שוב כשהתחילה המהומה מהתחלה.
״אתם!-״ צעקתי מצביע על הרופאים.
״-אם אתם לא תמצאו את הזונה שלקחה לי את הילדים,אני אדאג לתבוע אותכם,ולא רק מהבחינה של הכסף״ איימתי.
ככה אני,מאיים,ומקיים.
תמיד אני מקיים.
הרופאים והאחים הנהנו בפחד ודאגו לעוף לי מהפרצוף.
״אני אמצא אותם״ הצמדתי אותה שוב לחיקי מסניף את הריח שלה.
אני אמצא אותם.

ליאור
הלב שלי דופק כל כך מהיר.
איך הוא יכול להיות כזה רגוע?
הרגע חטפו את הילדים שלו,אחרי שרק קיבלנו אותם.
״אני רוצה אותם״ בכיתי,אני לא יכולה.
זה נורמלי בשבילו?
״היי היי היי״ הוא תפס את ידי והכריח אותי עם מבטו להסתכל עליו.
״אני יודע שנמצא אותם״ הוא לחש.
הוא כל כך בטוח בעצמו.
לא הפסקתי לבכות,פשוט לא הצלחתי.
״איך אתה יודע״ מלמלתי .
״איבדנו אותם״ מלמלתי שוב מתפרצת בבכי שוב.לא ידעתי שאני יכולה לבכות כל כך הרבה.
״אנחנו לא״ לסתו התקשתה.עכשיו הוא דואג?
״אנחנו כן!״ צעקתי מעיפה את ידיו משלי.
״אנחנו כן!״ צעקתי שוב ושוב ושוב.
צעקתי שלוש פעמים שוב.
״אני אמרתי שלא!״ השתיק אותי.
״תקשיבי לי״ דיבר בשקט וליטף את שיערי.
״אם חטפו את הילדים שלי״ אמר ונאנח בכאב.
״הם רוצים ממני משהו,ממני ועכשיו?-״ עצר והעביר את ידו בשפתיי.
״גם ממך״ סיים.
״מה?״ שאלתי בלחש.ונעצתי את עיניי בעיניו.
הצלצול קטע אותנו ומבטנו הופנו לטלפון.
״הלו?״ הוא ענה מסתכל עליי.
״רנסמי וסאם מתגעגעים״

••••••••••••••••••••••••••••••••••
אעאעאעאעאעאעאעעעע לא מאמינה.
מסכנים.
ישר אחרי הלידה.
תקראו, ותהנו! ובמיוחד תצביעו😘❤️🌝
אוהבת את כולם❤️